חלק ראשון בסדרה 'איך להתמודד עם אלימות מינית במרחב החינוכי?'
לא נעים להודות, אבל כמעט כל מי שעובדת* במסגרת חינוכית מספיק זמן, מפסיקה להתרגש מחלק מההתנהגויות האלימות של התלמידים: צעקות, קללות, רכילויות, איזו כאפה פה ושם... כל אלו מהוות חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום של הנוער, עד כדי כך שגם בני הנוער מתייחסים לזה בקלות ראש. ובאמת, לא בכל מצב נמצא לנכון להתערב. לרוב נברר קודם עם עצמנו אם מדובר בסיטואציה קיצונית שמצריכה התערבות או שלא, ואז נחליט איך לפעול.
כשמדובר באלימות "רגילה", בדרך כלל יותר קל לזהות אותה. תקנון בית הספר מגדיר כללי התנהגות וגבולות מאוד ברורים בעניין ולכל אחת ואחד מאתנו יש "גבולות אדומים" שלא נשתוק כשייחצו. אבל כשזה מגיע לאלימות מינית, הדברים מתחילים להסתבך.
למה יותר קשה לזהות אלימות מינית?
כי זה מפחיד: המושג "אלימות מינית" יכול להבהיל ולקחת אותנו בדמיון למצבים קיצוניים של פגיעה. רובנו לא רוצות ולא רוצים לחשוב על זה אפילו, ובאופן לא מודע נימנע מהנושא אם ניתן. זה מאוד טבעי! אם חינוך למיניות מכבדת ובריאה חשוב לך, אז אל דאגה – עם הזמן, נהיה קל יותר לדבר ולעסוק בנושא המורכב הזה גם במרחב הבית ספרי.
כי כשמדובר באלימות מינית, הגבולות מטושטשים: מה האסוציאציה הראשונה שעולה לך בראש כשאת קוראת את המושג "אלימות מינית"? רוב האנשים מדמיינים מצבים בהם יש כפייה אלימה של אקט מיני מובהק. אבל האמת היא שגם אלימות מינית היא רצף של התנהגויות שיש בו מופעים קיצוניים יותר וקיצוניים פחות, פוגעניים יותר או משחקיים יותר - כמו כל אלימות. ככל שמכירות את הנושא יותר לעומק, מתחדדת הרגישות שלנו למצבים פוגעניים, וקל יותר לזהות אותם ולהגיב בהתאם.
אלימות מינית בביה"ס כוללת לרוב התנהגויות "אפורות", או התנהגויות שנראות כאלה - על הגבול בין חיזור להטרדה, בין צחוקים לבין סיטואציה מינית מובהקת. חשוב להבין שהתנהגות "אפורה" כזו יכולה לפגוע מאוד, ואף ליצור אווירה לא בטוחה לסובבים (היום זו היא, מחר זו יכולה להיות אני).
כי גם אתנו לא דיברו על זה: הרבה פעמים, הקושי לגשת לנושא מול התלמידים נובע מהעובדה שרובנו לא זכינו לראות דמות חינוכית מציבה גבולות בנוגע להתנהגות מינית או יוצרת שיח חינוכי בנושא, במהלך ההתבגרות שלנו. גם בהכשרה להוראה לרוב לא עוסקים בנושא בצורה מקיפה מספיק. אז מאיפה את אמורה לדעת??
ההתמודדות היום-יומית של מורה בבי"ס כוללת כ"כ הרבה משימות שונות, עם דגשים רבים ושונים – לא פשוט להוסיף על כל אלה עוד התמודדות, בפרט בנושא קשה ומורכב כל כך. קבלת ידע בתחום והתייעצות עם א/נשי מקצוע יכולה לתת בטחון ולעזור לך לגבש את העמדה החינוכית שלך בנוגע להתנהגות מינית.
אז מתי להתערב?
הנה כמה שאלות שיכולות לעזור לזהות אם צריך להתערב:
- האם יש חשש שמישהו/י נפגע/ת או מאויימ/ת מהמצב? גם אם כולם צוחקים - מה שפת הגוף אומרת לנו? מה הבעות הפנים מספרות?
- האם יש פערי כוחות בין המעורבים/ות? כשנער/ה ממעמד חברתי גבוה יותר מפנים התנהגויות בעייתיות כלפי נער/ה ממעמד חברתי נמוך יותר – סביר שיהיה קשה לנער/ה החלש/ה יותר להפסיק את מה שקורה. כנ"ל לגבי פער מספרי – קבוצה מול יחיד/ה.
- האם ההתנהגות חוצה את הקווים האדומים שלי? אם היו מתנהגים אליי באופן הזה – הייתי נפגעת או חשה איום? האם לא נוח לי להיות בסביבת האירוע?
- האם ההתנהגות מתאימה למרחב הבית ספרי? גם אם אין כפיה או אלימות – האם ההתנהגות מתאימה למקום ציבורי? למוסד חינוכי?
- האם ההתנהגות עוברת על כללי ביה"ס או על חוקי המדינה? נשמע אולי מובן מאליו – אבל במקרה של אלימות מינית, לצערנו זה לא.
אם זיהיתי מצב בעייתי – מה אני עושה עם זה עכשיו?!
במאמרים הבאים נתעמק יותר בדרכי התערבות בזמן אמת ובהתמודדות עם מקרים בדיעבד. בינתיים, הנה כמה כללי אצבע להתערבות יעילה:
- השתדלי להימנע משיח שיפוטי או מהטפה. שיח רגשי ומשתף יהיה יעיל בהרבה (למשל: נורא לא נעים לראות את מה שקרה ביניכם הרגע. זה מדאיג אותי).
- הסבירי מדוע החלטת להתערב – מה הגבול שנחצה? (למשל: ראיתי שנגעת בו למרות שהוא ניסה לזוז ממך. זה קו אדום – לא נוגעים במישהו אם הוא לא רוצה בזה. בעיקר לא באיברים הפרטיים/באברי המין).
- החלטיות! הרשי לעצמך להציב גבול, ללא התנצלות. זה חלק ממקומך כמחנכת.
- אל תתרגשי מהתגובה – הם יאמרו שזה בצחוק, שאת מגזימה... לא להתרגש. את המבוגרת האחראית, סמכי על עצמך שאם החלטת להתערב – ידעת מה את עושה.
בהמשך נעשה כמיטב יכולתנו לחלוק עמך עוד ידע וכלים להתמודדות עם אלימות מינית ועם התנהגויות מיניות שונות במרחב הבית ספרי. עד אז – מוזמנת תמיד להתיעץ אתנו!
1202 – קו נשים ונערות 1203 – קו גברים ונערים
ניתן לפנות גם אל סיון לב, רכזת החינוך שלנו: schools@ta1202.org
(אפשר גם להתקשר לקו הסיוע ולבקש לדבר עם סיון)
*המאמר מנוסח בלשון נקבה אך פונה לנשים ולגברים כאחד.
