היא יושבת זקופה על הכורסה הרכה, גופה דרוך, תיקה על ברכיה. בהמשך תפשפש בו ביד רועדת כדי לשלוף מסמכים שמוכיחים את חפותה: תכתובת דוא"ל משפילה, אישור מחלה, מכתב הערכה מחמיא. ניכר בה כי התאמצה להגיע וכי גייסה לשם כך את שאריות כוחותיה ואת מעט האמון בבני אדם שעוד נותר בה.
הבעתה מלמדת שזו לא היא שיושבת שם, אלא דמות זמנית, צל חיוור וחרד של האישה שהייתה עד לא מכבר. היא לא מאמינה שמצאה עצמה במרכז הסיוע, נזקקת. קולה רועד. היא נושמת עמוקות, מישירה מבט ומתחילה לספר בקול סדוק.
איך לקח לה זמן להבין מה קורה, ושהיא לא מדמיינת או מגזימה. איך חשבה, אישה מודעת שכמותה, שאם תגיב בתקיפות ותבהיר נחרצות שמבחינתה מדובר בהטרדה מינית, הוא ייבהל, יתנצל ויחדל. שאם תדבר לליבו, תסביר שהתנהגותו לא נעימה לה, הוא יעזוב אותה. אולי פעלה בלי לחשוב ופשוט דחפה אותו בבעתה, אולי קפאה. איך חשבה שתמצא אוזן קשבת אצל הממונים, שידאגו להעמידו במקומו והכל ישוב לשגרה. היא הרי עובדת כל כך חרוצה, כל כך מוערכת. הרי היו אחרים שראו, ששמעו, שיוכלו להעיד. הוא הרי מתנהג בגסות לכולם, הרי כבר היו עליו שמועות, עובדות עזבו בגללו.
איך הכל השתבש, איך הפכו חייה לגיהינום, איך המנהלת מאשימה אותה שהרסה לו את החיים ב"שקריה". איך הוא מסתובב כמו טווס ואיך כולם מדברים עליה, אבל אף אחד כבר לא מדבר איתה. אזלת היד המדכדכת, המשפילה. ההבנה הפוצעת שהיא מוקפת בחבורה של פחדנים. שרשע וטוב לו, שאנשים עושים כמיטב יכולתם כדי לרצות אידיוט כוחני וגס רוח.
אולי נתנה בו אמון ושיתפה אותו באירוע טראומטי מעברה או בתהליך אישי משמעותי. אולי הוא פשוט הבוס שלה ותו לא, אבל הוא חזק ממנה בכל המובנים. מקושר, כריזמטי. הוא טווה את הקורים במיומנות, לכד אותה בסבך של מניפולציה רגשית ומידור חברתי. היא בטח לא הראשונה. אבל את המניפולטיביות ייחסו לה. אישה, נו.
והטעם החמוץ, המשתק, של הבגידה. הזעקה האילמת של העוול. לקום כל בוקר, ובבטן מתהפכת להתחיל עוד יום עבודה. להיאחז בציפורניים במטלות השגרתיות, להמשיך להצטיין, שרק לא יגידו שהיא לא מתפקדת, שלא יהיה להם תירוץ להיפטר ממנה. היא לא תעזוב, מה פתאום. זה ירסק אותה סופית. האמת תצא לאור, לא יתכן אחרת.
עם הזמן היא מגלה איך השפעתו מחלחלת בה באופן לא רצוני. כך לאט לאט היא מגלה שללבוש משמעות רבת רבדים. מה שעשתה פעם באופן אוטומטי מתוך רצון להראות ולהרגיש טוב עם עצמה הופך להיות פעולה מורכבת ומלאת אשמה. לצד השאיפה הפשוטה להיאחז בזהות העצמית המוכרת, לדבוק בשגרה כשהקרקע רועדת סביבה, פתאום היא מבינה שהיא התרגלה להתלבש כשדמותו הבוחנת צופה בה מתוך תודעתה. אולי אם תתלבש כך, יחלוף היום בשקט, אולי הוא לא יוכל עוד למצוא תירוץ להעיר את הערותיו המשפילות, אולי לא ישלח יד חמדנית. ואם ישלח – לפחות לא ימרר את חייה בטענות על כך שאינה מתלבשת לטעמו.
עד שלא נשאל, היא לא תספר, אבל היא לא מרגישה טוב. לא מרוכזת, לא מתפקדת בבית. לא קשובה לילדים. לא מצליחה להירדם בלי כדורים. הרופא רשם לה ימי מחלה ותרופות הרגעה, כי היא לא מצליחה לנשום, מרגישה שהיא נחנקת. כל רעש קטן מקפיץ אותה, היא כנראה משתגעת. מגיעה הביתה ונכנסת למיטה, הראש מתפוצץ, הבטן כואבת. היא כבר לא מכירה את עצמה, מתביישת שנראה אותה כך.
בלי שתגיד, אנחנו יודעות שהתלבטה מה ללבוש לקראת הפגישה עימנו, כך שבגדיה ישמשו לה כתב הגנה ברור. כן, היא יודעת שזה לא משנה מה לבשה, אבל שלא יחלוף בראשינו צל הרהור שאולי היא באמת מושכת אש. מאשימים יש לה מספיק, ובמשפט הקדחתני המתנהל ללא הפוגה בראשה – היא הנאשמת, היא התובעת, היא הסנגורית, היא הקהל צמא הדם, אבל היא גם הקורבן. היא זקוקה לשעה של שקט, למישהי שתסדר איתה את המחשבות.
"היא" - אישה צעירה, או מבוגרת, דתייה, חילונית, חרדית לשעבר או בהווה. יהודיה, ערביה, מהגרת. היא אמא, או סבתא, או נערה בתחילת דרכה. היא אקדמאית רהוטה ומשכילה, שבעמל רב בנתה את מעמדה המקצועי והגיעה לתפקיד שרצתה בו, או עובדת כפיים קשת יום הנאבקת לפרנסתה. היא חושבת שאם הייתה דתייה הוא לא היה מעז. בעצם, אם הייתה חילונית מפוכחת ומנוסה עם גברים, הייתה מבינה מיד. אם רק לא הייתה גרושה, או רווקה; היא נשואה, איך זה יתכן? היא לא העלתה בדעתה שבגילה המופלג, ומה יחשבו הילדים.
הסיפורים כולם מתלכדים לשבילי ייסורים ארוכים, ואנחנו מתחילות להבין שמדובר בדפוס פגיעה החוזר על עצמו, ושחוויית הפגיעה בעלת ההשלכות והמאפיינים הייחודיים משותפת לנשים רבות, שכל אחת מהן מרגישה מאוד לבד.
כך נולדת קבוצת התמיכה הראשונה לנשים שנפגעו במקומות עבודה.
מדוע קבוצה נבדלת? ההתלבטות לאיזו קבוצת תמיכה לנתב את הנשים שסבלו מפגיעה מינית בעבודה העסיקה רבות את הצוות המקצועי במרכז הסיוע בירושלים. התלבטות זו מגלמת את הקשיים וההתמודדויות של אותן נשים ואת הקונפליקטים המורכבים בהם הן שרויות. הניסיון רב השנים הוביל את מרכז הסיוע להקים קבוצות שבהן המשתתפות ירגישו בנוח, בידיעה שאלמנטים מסוימים ברקע הפגיעה ובהשלכותיה מאפיינים את כל היושבות בחדר. כך, למשל, קיימות קבוצות נפרדות לנפגעות פגיעה מתמשכת בילדות ולנפגעות בבגרות. השנים האחרונות זימנו למרכז הסיוע מפגשים עם נשים רבות שנפגעו מינית במקומות עבודתן. לא ניתן היה להתעלם מדינמיקת הפגיעה הדומה להפליא בכל אותם מקרים, מהשלכותיה הדומות של הפגיעה ומצורכי הסיוע המשותפים לכל אותן נשים. כך התחדדה ההבנה שנשים שנפגעו בעבודתן זקוקות גם הן לקבוצה נפרדת.
אם כן, מה הם אותם המרכיבים המאפיינים פגיעות מיניות בעבודה ומייחדים אותן?
מאפיין בולט הוא העובדה שחלק גדול מהפגיעות מתבטא בהטרדה מינית מילולית (הערות מיניות משפילות, התייחסויות ורמיזות מיניות, הצעות ודרישות בעלות אופי מיני) שאינה בהכרח כרוכה גם בפגיעה גופנית. הטרדה מינית מילולית של נשים שכיחה מאוד בכל מקום במרחב הציבורי, אולם כשהיא מתרחשת במקום העבודה יש לכך השפעות מכריעות. במקרים רבים, הפגיעה המילולית מלווה גם בתקיפה גופנית, אשר גם היא נתפסת, לעתים קרובות, כפגיעה "קלה" (ליטוף, נשיקה, חיבוק, מגע, צביטה וכדומה). תפיסה חברתית זו, המתבטאת גם ביחסה של מערכת המשפט, מעצימה תחושות של ספק, בלבול וערעור בלבה של הנפגעת.
המאפיינים והסימפטומים של ההיפגעות ושל הטראומה דומים ומקבילים באופן כמעט מלא לרצף הפגיעות המיניות המוכרות, מחוץ למסגרת העבודה. אולם המשבר הטראומטי החריף, שהשלכותיו מתוארות לעיל, נובע, פעמים רבות, לא רק מהפגיעה המינית עצמה אלא בעיקר מקשיי ההתמודדות עם הדינמיקה הסובבת את הפגיעה: חוסר האונים לנוכח שליטתו החונקת של הפוגע בה, המשליכה על כל מעגלי חייה, תחושת השבי, ההלם לנוכח פגיעה במקום שאמור להיות מוגן, ובעיקר - היחס המשתיק, המאשים והמתנכל מצד מקום העבודה ולעתים גם מצד סביבתה הקרובה של הנפגעת.
אולי בשל כך, ולמרות הפניות הרבות לקו הסיוע על רקע פגיעה מינית במקום העבודה, נתקלנו במכשולים בדרך להקמת הקבוצה. נוכחנו לדעת כי למרות התגובה הפוסט טראומטית המובהקת והסימפטומים הרבים עדיין קיימת רתיעה מהותית בקרב נפגעות בעבודה מפני השתתפות בקבוצה שמתקיימת תחת קורת הגג של "מרכז הסיוע לנפגעות אונס". כשמרבית מעשי ההתעללות והניצול אינם בהכרח מוגדרים כאונס על-פי חוק, וכשהנפגעות נתקלות בהשתקה חברתית ובניסיון למזער את מעשי ההתעללות ולהגדירם כ"קלים" או אף כנורמטיביים, נקל להבין מדוע משתתפות הקבוצה שאלו את עצמן בתחילת הדרך "האם אני באמת שייכת לכאן?".
התשובה היא, כמובן "בוודאי שכן". אולם ברור כי תמה זאת הייתה נוכחת לכל אורך התהליך בקבוצה וטמנה בחובה שאלות עמוקות לא פחות הקשורות לאשמה, האשמה ואחריות, כעס ודחייה עצמיים וכאב רב.
המאפיין הייחודי הנוסף שהיווה תמה משמעותית ביותר ואת המוטיבציה העיקרית להקמת קבוצה ייחודית קשור לתפיסה של מקום העבודה בתוך הזהות האישית של האדם. כיום ברור כי לעבודה משמעות החורגת מתפקידה כמקור פרנסה, מקום העבודה הינו מרכיב מרכזי בזהות העצמי של האדם, היוצר תחושת שייכות, מאפשר ביטוי אישי ומיצוי יכולות ובדרך כלל גם מכונן עבור העובדים עולם חברתי שבו אפשרויות ליצירת קשרים משמעותיים. כל אלה, לצד נתח הזמן המשמעותי בו שוהה העובד במקום העבודה ולצד התלות המכרעת בפרנסה, קושרים אדם למקום העבודה שלו והופכים אותו לחלק מהמהות הקיומית שלו.
מניסיוננו בקו הסיוע ובטיפול הפרטני אנו למדות שכאשר אישה בגירה נפגעת מינית במקום העבודה היא חווה משבר קיומי עמוק והרסני. אותה בגידה מצד הבוס או מצד הקולגות, המתוארת לעיל, משולבת בקריסה איטית של אותם חלקים בזהות האישית שנבנו לאורך הזמן במקום העבודה. אין הכוונה רק לעבודה ארוכת שנים במקום עבודה מסוים. ייתכן גם שמדובר בזמן עבודה קצר שבו הספיקה הנפגעת לטוות לעצמה חלומות וציפיות, להיקשר, להרגיש שייכות, ליהנות ממיצוי היכולות והכישורים שלה. ג' משתתפת מהקבוצה, שאינה מצליחה כבר במשך מספר שנים למצוא מקום עבודה שהולם את כישוריה אמרה לנו: "לעולם לא אמצא עבודה כזו שוב. זאת היתה עבודת החלומות שלי. נאלצתי לעזוב בגללו". נזקים אלו בוודאי מתעצמים כאשר מדובר בעבודה בה עבדה במשך תקופה ארוכה, אז עלול להתעורר חשש שהישגים נשאפים אשר היו קרובים להתממש, דוגמת קידום בתפקיד, יציאה קרובה לגמלאות, הטבה כלכלית, פרסי הערכה או תגמול אחר, נמצאים בסכנה בשל אירועי הפגיעה או בעקבות תלונתה של הנפגעת.
הקבוצה בת ארבעה-עשר המפגשים, הותירה בנו, המנחות, תחושות עזות של הערכה ואהדה כלפי הנשים שלקחו בה חלק, בדומה לכל קבוצה אחרת המתקיימת במרכז. האומץ לעסוק בתכנים המורכבים, להגיע שוב ושוב למפגשים טעונים ומציפים, לשמוע ולהשמיע, לתמוך ולהיתמך אינו ברור מאליו ודרש כוחות מורכבים ועצומים. באורח פלא, גם לתחושות הקשות הללו הצטרפו בסוף התהליך קולות של עוצמה רגשית, כוח נשי ואפשרות ליצירת שינוי. על כל אלו ועוד אנו מודות לנשים שהשתתפו בקבוצה.
אנו מודות לשמרית פרנקל, לשעבר רכזת הסיוע במרכז, על השקעתה הבלתי נלאית בהקמת הקבוצה, למירי צדוק על הדרכתה המועילה והמשמעותית וכן לד"ר אורית קמיר אשר תרמה מזמנה והעשירה את הקבוצה בכלים תיאורטיים ובתובנות חשובות על תופעת ההטרדה המינית כביטוי לפערי הכוחות המגדריים.
