נייר עמדה על סיקור תקשורתי על עבירות מין

בשנים האחרונות גבר העיסוק התקשורתי באלימות מינית. אנו, באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מברכות על כך ועל נכונותם של כלי התקשורת לתת במה גדולה יותר לנפגעות ולנפגעים.

במהלך שנות פעילותו, ליווה האיגוד נפגעות ונפגעי תקיפה מינית רבים שהתראיינו בכלי התקשורת השונים. בחלק מהמקרים ביקשו הנפגעות והנפגעים להוציא את סיפורן החוצה, אל אור השמש המחטא, מתוך בחירה והחלטה מודעת; במקרים אחרים, כלי התקשורת הם שפנו אל הנפגעות והנפגעים בחיפוש אחר ה"סיפור" העיתונאי, המעשים שבוצעו בהן/ם ו/או שמות התוקפים, ונדרשנו להתערבות בעקבות המשבר שחשו.

בעידן הרשתות החברתיות, החיבור בין כלי התקשורת לנפגעות קל ומהיר מתמיד. לצד פתחון הפה וההזדמנות שניתנת להן לספר את סיפורן ולדרוש צדק, אנו נתקלות ביותר ויותר מקרים שבהם הנגישות המהירה הובילה לפריצת גבולות לא רצויה ואף פוגענית. בשנים האחרונות מגיעות לפתחנו תלונות רבות של פונות שנפגעו במפגש עם כלי התקשורת – בין אם בעקבות ההתרחשויות מאחורי הקלעים, ובין אם מהתוצרים הסופיים.

ואמנם, מרואיינים ומרואיינות מתחומים רבים סבורים כי לא נעשה עימם צדק. עם זאת, חשוב להבחין בין חוסר שביעות רצון כללית, ולעיתים בלתי נמנעת, לבין סוגיות של פריצת גבולות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. להלן, תיאור תמציתי של הבעיות העולות מן השטח, והצעה לפתרונות.

"מוטיבציית יתר" לסיקור תקשורתי של הפגיעה והנפגעת, תוך שימוש באמצעים פסולים:

• פנייה בשעות בלתי שגרתיות, ובאופן חסר גבולות ומטריד
• הסתרה חלקית או מלאה של נסיבות הסיקור וההקשר בו ישולב הראיון
• פיזור הבטחות ללא כיסוי ביחס להשפעות הפרסום על מצבן (זה יעזור לך)
• "נדנוד" והתשה של נפגעות, תוך הפעלת מניפולציות רגשיות
• פנייה למקורבי הנפגעת, שלעיתים אינם מודעים לפגיעה

תוכן האייטמים המשודרים / כתובים:

• הפעלת לחץ לחלוק בפרטים רבים מאלו שהתכוונה הנפגעת לשתף
• סירוב לוותר על שידור / פרסום חומרים, לאחר שהנפגעת חזרה בה
• שאלות שיפוטיות, המערערות את הנפגעת
• הטלת האחריות על הפגיעה על הנפגעת, באופן גלוי או סמוי (האשמת הקורבן)
• הצגת האלימות המינית כנורמלית וטבעית, "כח הטבע"
• הצגת האלימות המינית כהשתובבות ארוטית
• הצגה סטריאוטיפית של הפוגע והנפגעת
• "בעד ונגד" לפגיעה מינית ו/או לפוגעים מינית
• ייחוס מניעים זרים לתלונה

בפועל, אף כי ברובם המוחלט של המקרים אין לעיתונאי/ת שום כוונת זדון, ולעיתים קרובות הם דווקא אוהדים את הנפגעת, ומבקשים לתרום לעשיית צדק – לפעולות שלהם עלולות להיות השלכות קשות, נפשיות ופיזיות על הנפגע/ת.

הפגיעה המינית מערערת באופן קיצוני את תחושת השליטה של הנפגעות בגופן ובחייהן, ועבודת ההחלמה מבוססת על השבת השליטה. מכבש הלחצים שמופעל עליהן, גם אם הכוונה מאחוריו תמימה, אינו מתחשב בגבולות שמבקשות הנפגעות להציב ובכך מפקיע מהן בשנית את השליטה. כשנפגעת אומרת "לא", והעיתונאית שממול מוסיפה לנסות ו"לשכנע" אותה, כשתחקירן פונה לסביבתה של נפגעת ומפר את פרטיותה – הם תורמים לערעור מחודש של הגבולות והציבה. כשנפגעת מגלה באיחור שתומרנה להשתתף בראיון שכלליו והקשרו הוסתרו ממנה, נלקחת ממנה יכולת הבחירה החופשית. כאשר נפגעת מתחרטת על חשיפה מסוימת, אך העיתונאי מסרב לוותר על השידור – שוב נלקחת ממנה השליטה. כל אובדן שליטה וערעור גבולות שכזה עלול להביא לשחזור הטראומה של הפגיעה עצמה.להורדת נייר העמדה (קובץ WORD)

השאיפה: סיקור תקשורתי מותאם, המכבד את רצונה ומשאביה הנפשיים של הנפגעת, ונמנע משימוש אינסטרומנטלי בטראומה שחוותה. סיקור המתאר את האלימות המינית כאלימות – ולא כצורה סנסציונית של יחסי מין. סיקור כזה לוקח בחשבון שרמת החשיפה שהנפגעת מוכנה לה עשויה להשתנות, ולא מתעקש על חשיפת פרטים בניגוד לרצונה הנוכחי. מערכת עיתונאית כזאת מבינה את האפקט של חשיפת סיפורי פגיעה מינית, שעלולים להציף טריגרים גם בקרב חלקים מהקהל.

האמצעים:

1. למידה ואימוץ של הקוד האתי לסיקור תקשורתי לא פוגעני בכל אמצעי התקשורת
2. הכשרות חובה לעיתונאים ולעיתונאיות המסקרים מקרים של אלימות מינית
3. קורסי חובה על סיקור וראיונות הוגנים במסגרת לימודי עיתונאות ותקשורת
4. מפגש עם נפגעות תקיפה מנית במסגרת ההכשרות, להיחשף לשפת הטראומה המינית ולפתח רגישות בהתאם.
5. היעזרות בליווי מקצועי תקשורתי של דוברת איגוד מרכזי הסיוע ומומחיות נוספות.