לתופעת ההטרדה המינית במקומות העבודה בחברה הערבית, נחשפתי לראשונה כשהייתי בת 23 ועבדתי באחד מבתי הספר הערביים בצפון. אחת המורות שלימדו בבית הספר סיפרה לי כי בתוך המוסד החינוכי מתרחשת הטרדה מינית מתמשכת על-ידי מנהל בית הספר, כלפי רבות מעובדותיו. על ההטרדה שהגיעה לשיא בניסיון אונס של אחת מהמורות, לא הוגשה נגד המנהל ולו תלונה אחת. האזנתי לדבריה בזעזוע, עד אז סברתי כי נגד אדם שפגע מינית חייבים להגיש תלונה, אולם באותו יום נחשפתי לאמת המרה והבנתי שהדברים אינם פשוטים כפי שחשבתי - הפחד, הייאוש וחוסר האונים שמרגישה אישה הסובלת מהטרדה מינית, עלולים לשתק אותה מלפעול כנגד הפוגע.
מקרים, כמו זה שהתרחש בבית הספר הצפוני, התרחשו, ומתרחשים, לצערי, גם כיום בחברה הערבית בכל הארץ. במאמר זה, אבקש להציג את המציאות הבעייתית שגורמת לכך שגם בחסות החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק במטרה לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו, חירותו ופרטיותו של כל אדם ולקדם שוויון בין המינים [מס 1661 החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998, סעיף 1, ס"ח תשנ"ח], עדיין אין לנשים הפלסטיניות בישראל הגנה מספקת המאפשרת להן להתגונן מול הטרדות מיניות, למנוע אותן או להתלונן ולדרוש, בדיעבד, את הבאת המטריד לדין. אבקש לסקור במאמר זה כמה מהגורמים לכך.
פחד מהתנכלות במקום העבודה, חשש מקיצוץ בשעות העבודה, בושה מחשיפת דבר הפגיעה בכפר וחשש להפוך קורבן להאשמות הסביבה בדבר חלקה במקרה וקשר השתיקה הקיים בכפר סביב פעולותיו של המנהל – אלה היו רק חלק מהסיבות שבגינן בחרו עובדות בית הספר הצפוני, עליו סיפרתי, שלא להתלונן על המעשים שהתרחשו בבית הספר, אולם החשש העיקרי שלהן היה שיפוטרו ולא יצליחו למצוא עבודה אחרת, בייחוד בתחום החינוך המבוקש מאוד על-ידי נשים פלסטיניות. המצב בשוק העבודה מוסיף להיות דומה גם היום - העבודה, במקצועות החינוך מתקיימת, על-פי רוב, במקום מגוריה של העובדת ובמסגרת שעות המתאימה לאמהות. כתוצאה מכך, כ-42.5% מהנשים הפלסטיניות שעובדות מחוץ לבית, מועסקות בתחום החינוך [נייר עמדה " תעסוקת מורות ערביות " – סאוסן תומא – שוקחה, עמותת "נשים נגד אלימות"], בהשוואה ל-20.5% בקרב הנשים היהודיות. נתוני משרד החינוך בשנת 2013 מראים כי קיים פער נוסף בין החינוך הערבי לחינוך היהודי שמתבטא במספר שעות ההוראה פר תלמיד – תלמיד יהודי זוכה בממוצע ל-2.9% יותר שעות לימוד בשנה מאשר תלמיד ערבי [נייר עמדה "תעסוקת מורות ערביות " – סאוסן תומא – שוקחה, עמותת "נשים נגד אלימות"]. מצב זה, של מיעוט שעות לימוד, מעצים את האבטלה והופך את פחדה של האישה הפלסטינית שעובדת במסגרת החינוך מלמצוא את עצמה במעגל האבטלה לפחד מוצדק ולגיטימי.
בנוסף, מבדיל החוק למניעת הטרדה מינית, בין עסקים קטנים, בהם עד 25 עובדים, ובין עסקים בהם 25 עובדים ויותר ומטיל על המעבידים בהם חובות שונות הנוגעות ליידוע ופרסום המידע אודות עיקרי החוק ודרכי הגשת התלונות [תקנות למניעת הטרדה מינית ( חובות מעביד ) – תשנ"ח – 1998, תקנה 2]. רוב המיעוט הפלסטיני בישראל מתגורר באזורי הפריפריה בהם רבים מהעסקים פועלים בהיקפי כוח אדם מצומצמים. הההפרדה בין עסקים על-פי גודלם פוגעת פגיעה קשה במגזר הנשים פלסטיניות שחיות, ברובן בפריפריה ועובדות בעסקים קטנים ופרטיים. חשוב לזכור כי במקומות עבודה קטנים קיים גם קושי בפיקוח על מידת קיום הוראות החוק בעניין מסירת התקנון והבאתו לידיעת העובדים. אי החלת חובת הפרסום על כלל העסקים ללא הבדל מבחינת היקף העסק, מותירה את הנשים הפלסטיניות במצב של חוסר מודעות לכלים החוקיים העומדים לרשותן לפעול כנגד אדם המטריד אותן מינית במקום עבודתן. לדעתי, יש מקום להרחיב את חובת התאמת התקנון ופרסומו ולהטילה על כלל המעסיקים במשק כדי לפתור את בעיית חוסר המודעות של נשים בכלל ונשים פלסטיניות בפרט לקיום החוק למניעת הטרדה מינית ולמנוע ניצול של המעסיק (שעלול, אף הוא, להיות המטריד) את חוסר המודעות.
סקר שנערך ב-2007 מציג נתונים על-פיהם 53% מהנשים הלא יהודיות בישראל לא הכירו את החוק, לעומת 32% מהנשים היהודיות [מס 1661 החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998, סעיף 1, ס"ח תשנ"ח]. העלאת המודעות לקיום החוק למניעת הטרדה מינית ולכלים החוקיים שהוא מעניק ודרכי ההתמודדות אותן הוא מציע - הינו מחובתה של המדינה בהיותה האחראית על מימוש זכותן של הנשים בכלל – ושל הנשים הפלסטיניות בפרט - לפרנסה ולחיים בכבוד, שכן חוסר המודעות לחוק ולדרכי ההתמודדות, מאפשר לפוגעים רבים להתחמק מעונש. ישנן מספר דרכים בהן יכולה המדינה לפעול על מנת לקיים חובתה זו: ראשית, נקיטה בהליכים אפקטיביים להעלאת המודעות לחוק ולדרכי הפעולה שבו, באמצעות הגופים השונים הממונים על אכיפת החוק ובאמצעות ימי עיון וסדנאות לעובדים במגזר הציבורי, ולבעלי העסקים במגזר הפרטי. שנית, חיוב בעלי עסקים פרטיים לקיים סדנאות וימי עיון במקומות העבודה בנושא הטרדה מינית, מניעתה וההתמודדות עמה, ובמקביל, פיקוח על המעסיקים שהם אכן מקיימים את חובתם זו. כל אלה, תוך מתן הדגש על החברה הערבית בה אחוז הנשים שאינן מודעות לקיום החוק גבוה באופן יחסי. פעילות המדינה בהעלאת המודעות לקיום החוק על-ידי נקיטת צעדים אלה תביא למצב שבו נשים רבות יותר יכירו את החוק ובתקווה, יפעלו נגד הטרדה מינית במקום העבודה באחוזים גבוהים יותר.
מחסום נוסף שעלול לעמוד בפני נשים פלסטיניות בבואן להתלונן על הטרדה מינית, הוא הפחד מפני מה שיקרה בתום ההליך המשפטי. בחברה הערבית עובדת האישה בקרבת מקום מגוריה ורוב עמיתיה לעבודה מתגוררים אף הם באותו הכפר או בקרבתו ומהווים חלק מחיי היום-יום שלה ושל משפחתה. בכלל זה גם המטריד, עובדה העלולה להעצים את תחושת הפחד ואת חוסר הביטחון אצל האישה הפלסטינית. במצב כזה, נותרת הנפגעת חשופה לאיום של פגיעת נקמה, פיזית או נפשית, של המטריד בה או בבני משפחתה, ובהיעדר מנגנון מיוחד להגנה עליה, היא יודעת שתישאר חשופה וחלשה לאחר ההליך המשפטי ועלולה להמנע, בשל כך, מהגשת תלונה. לכן, יש לדעתי צורך לתקן את החוק כך שיכלול גם מנגנוני הגנה על הנפגעת גם לאחר ההליך המשפטי, לדוגמא: הטלת חובה על המעביד לפטר עובד שהוכח בהליך שיפוטי שהטריד מינית במקום העבודה או הטלה אוטומטית של צו למניעת הטרדה מאיימת, בסיום ההליך השיפוטי – בהתקיים תנאים מסוימים בחוק ללא צורך לפנות בשנית לבית המשפט.
זכותן של נשים פלסטיניות לעבוד ולהתקיים בכבוד מהווה זכות בסיסית שהמדינה חייבת לפעול למימושה, וזכות זו נפגעת כאשר הפחד מתגובת הסביבה או מפגיעה בכבוד המשפחה גורמת לנשים לבחור שלא להתמודד עם המטריד, לעזוב את מקום עבודתן ולהצטרף למעגל האבטלה. כתוצאה מכך מצבן הכלכלי עלול להתדרדר ומעגל האבטלה בקרב נשים פלסטיניות, להתעצם. 50% מהנשים הפלסטיניות שפנו למרכז הסיוע בשנים האחרונות בעניין הטרדה מינית הוטרדו במקום עבודתן, ו-50% מתוכן בחרו להתמודד עם ההטרדה על-ידי עזיבת מקום העבודה והפסד מקור פרנסתן - זאת לעומת אחוזים נמוכים יותר של נשים שעוזבות את מקום עבודתן בחברה היהודית בגלל הטרדה מינית – ועל כן מוטלת אחריות על המדינה לספק מקומות עבודה חלופיים לנשים שעוזבות את מקום עבודתן בלית ברירה, על מנת שיוכלו לממש את זכויותיהן הכלכליות והחברתיות הבסיסיות של עבודה ופרנסה וחיים בכבוד.
חשוב להדגיש כי נשים פלסטיניות סובלות מאחוז גבוה של אבטלה כחלק מהמיעוט הפלסטיני הסובל מאחוז אבטלה גבוה, וזאת בשל גורמים רבים, לרבות מחסור בתחבורה ציבורית ומחסור במקומות עבודה. מחקרים מראים כי שיעור הבלתי מועסקות בקרב נשים פלסטיניות לשנת 2011 עומד על 79.5% לעומת 47% אצל נשים יהודיות . העדר סביבה מוגנת מהטרדות מיניות תורמת להחמרת הבעיה, ועל-כן מוטלת על המדינה החובה ליצור מקומות עבודה חדשים בחברה הערבית כדי לתת מענה למחסור הגדול במקומות עבודה ולאפשר לנשים מגוון עבודות בהן יוכלו לעבוד בסביבת עבודה מוגנת מהטרדות מיניות, ועל ידי כך לשמור על זכותן לפרנסה וחיים בכבוד.
לסיכום, החוק למניעת הטרדה מינית למרות חשיבותו הרבה, אינו יכול לספק סביבת עבודה מוגנת לנשים פלסטיניות בלי התערבות המדינה, שכן עליה מוטלת החובה לפקח על קיום הוראות החוק ולייצר מקומות עבודה בחברה הערבית על מנת שנשים יוכלו לממש את זכותן לכבוד ופרנסה. כמו כן, יש מקום לשקול את יעילותם של מנגנוני ההגנה הקבועים בו על-פי הנקודות שנדונו במהלך המאמר, וזאת על מנת שנשים יוכלו ליהנות מסביבת עבודה מוגנת, ולא למצוא את עצמן במעגל האבטלה בשל מעשיו של אחר.
