מחקר חדש מציג נתונים עובדתיים ומתאמים סטטיסטיים לגבי הליכים משפטיים ומשמעתיים שהתנהלו על פי החוק למניעת הטרדה מינית בעשר שנותיו הראשונות במערכות משפט, דין ומשמעת. הנתונים הוצאו מתוך 430 תיקי בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ובתי הדין המשמעתיים שדנו בתלונות על פי החוק (כל התיקים שניתן היה להגיע אליהם). תכלית הפרסום היא להתחיל לחבר את השיח המקצועי והציבורי בנושא החוק למניעת הטרדה מינית עם ממצאים אמפיריים מעולם המשפט והמשמעת, ולהתחיל תהליך של הפקת תובנות מבוססות לגבי פעילותה של מערכת המשפט בתחום ההטרדה המינית, לגבי יעילותו והצלחתו של החוק ולגבי השקפת העולם התיאורטית שעליה הוא מושתת ושאותה הוא מחיל. להלן עיקרי הדברים:
המחקר מלמד כי החוק למניעת הטרדה מינית הופעל ויושם: מאות נשים התלוננו על-פיו על הטרדות מיניות ומאות תיקים משפטיים ומשמעתיים נוהלו בבתי משפט ובבתי דין משמעתיים בכל רחבי הארץ. למעלה משני שלישים מן המתלוננות בכל סוגי ההליכים השיגו הכרה בטענותיהן. מרבית התיקים הפליליים והמשמעתיים שעניינם הטרדות מיניות הובילו להרשעות (כ-80%), כלומר שבעשור הראשון לא ניתן לזהות בפסיקה תופעה של "תלונות שווא". מתוך 58 הליכים אזרחיים במאגר, בכשליש התובעת זכתה בתביעתה ובכשליש היא הפסידה. השליש האחרון של המקרים הסתיים בפשרה.
העונשים השכיחים למי שהורשעו בהטרדות מיניות היו מאסר על תנאי בהליכים פליליים והורדה בדרגה בהליכים משמעתיים. בהטרדות מילוליות כמעט שלא הוטלו עונשי מאסר.
ישנם הבדלים מובהקים בין המינים בכל הקשור בתלונות על הטרדות מיניות. המתלוננות על הטרדות מיניות בעשור הראשון היו נשים, והמשיבים היו גברים. עורכות דין נשים הצליחו הרבה יותר בהליכים פליליים, הן כתובעות והן כסנגוריות, בעוד שבהליכים משמעתיים עורכי דין גברים הצליחו הרבה יותר בייצוגם של משיבים. עורכות דין בהליכים אזרחיים לא התפשרו, בעוד שעורכי דין התפשרו בשליש מן התיקים. שופטים גברים תפשו הטרדות מיניות בחומרה פחותה מאשר שופטות נשים, הקלו יותר בעונשיהם של מטרידים מיניים והשיתו עליהם הרבה פחות עונשי מאסר (מחצית ממה שהשיתו עליהם שופטות).
בחירתו של המשפט הישראלי להחיל את איסור ההטרדה המינית בכל תחומי החיים ולא רק בעולם העבודה – הצדיקה את עצמה. אמנם מרבית התלונות על הטרדות מיניות היו על הטרדות שהתרחשו במקומות עבודה משותפים למתלוננת ולמשיב, אך כבר בעשור הראשון היו גם תלונות לא מעטות על הטרדות שהתרחשו בהקשרים אחרים של החיים.
בחירתו של המשפט הישראלי לפתוח בפני המתלוננת שלושה אפיקים משפטיים ומשמעתיים – הוכיחה את עצמה, כי בין המסלולים התפתחו הבדלים מובהקים. למשל: משיבים נטו להתנצל הרבה יותר בהליכים משמעתיים, וכמעט לעולם לא בהליכים אזרחיים. יש בסיס לתקווה שעם השנים נשים תלמדנה לפנות לאפיק המשפטי או המשמעתי אשר הולם ביותר את התוצאות שהן מקוות להפיק.
נראה שבעשור הראשון החוק נכשל בהטמעת המודעות לאפשרות לתבוע מעסיק שלא טיפל כהלכה בתלונה על הטרדה מינית. רובן המוחלט של המתלוננות התלוננו רק נגד המטריד עצמו, ולא נגד המעסיק. רק בכ-4% מהתיקים במאגר הוגשה תלונה או תביעה רק נגד מעסיקו של מי שנטען נגדו כי הטריד מינית, ורק בכ-3% מהתיקים הוגשה תלונה או תביעה גם נגד מי שנטען כי הטריד וגם נגד מעסיקו.
ציבור הנשים הפנים שהתייחסויות מיניות לא רצויות והצעות מיניות לא רצויות מהוות הטרדות מיניות אסורות. יחד עם זאת, נראה שהציבור לא הפנים שביזוי והשפלה מיניים וסחיטה מינית באיומים הם הטרדות מיניות אסורות. נשים כמעט שלא התלוננו על שני סוגי ההטרדות הללו.
רוב התלונות שהוגשו על הטרדות מיניות התייחסו למספר הטרדות מסוגים שונים (לרוב מעשה גופני לא רצוי וגם התייחסויות מיניות ו/או הצעות מיניות לא רצויות).
רוב המתלוננות על הטרדות מיניות הגיבו להטרדות, ולרוב ביקשו מן המטריד שיחדל ממעשיו. כ-60% מהמתלוננות הגיבו על ההטרדה מיידית באופן מילולי, וכ-50% הגיבו גם באופן גופני. מעניין לציין שככל שהמתלוננת הייתה כפופה למשיב באופן יותר מובהק, כך גדלה ההסתברות שהיא תבקש ממנו במפורש שיפסיק להטריד אותה. רק שיעור קטן מן המתלוננות (כ-17%) "קפא" ו"התאבן".
רוב התלונות על הטרדות מיניות הוגשו לפני פיטוריהן של המתלוננות ממקום העבודה, ולא כתגובה (נקמנית) על פיטורים. כמעט 75% מן התלונות שהוגשו במקומות עבודה משותפים למתלוננת ולמשיב הוגשו כאשר המתלוננות עדיין עבדו במקומות העבודה שבהם התלוננו. כמו כן, בניגוד למקובל לחשוב, כשליש מן המשיבים הודו במיוחס להם.
מחצית ההליכים הפליליים נמשכו עד שנתיים ימים (לרבות ערעורים, במקרים בהם היו כאלה), ומחצית ההליכים הפליליים נמשכו יותר משנתיים.
