לפני 16 שנה הכריזה העצרת הכללית של האו"ם על ה-25 לנובמבר כיום לציון המאבק למניעת אלימות נגד נשים.
25 בנובמבר
המטרה בקביעת יום שיוקדש לנושא זה הייתה לעורר מודעות, להגביר חקיקה, לקדם אכיפה של חוקים וענישה הולמת, וכן לעודד נשים לפנות לעזרה.
כמעט ולא חולף יום ללא דיווחים על אלימות כלפי נשים. הן מוכות, נאנסות ונרצחות. המספרים לא נתפסים.
כאישה שמרכז הסיוע הוא חלק בלתי נפרד ממנה, אני מתמודדת עם לא מעט הרמות גבה וספקות אל מול הנתונים.
לצערי הנתונים מדויקים. וזה לא משתנה. וזה לא משתפר.
"אז מה עושים?" שואלות אותי אימהות בגן של בתי, "איך מורידים את מפלס האלימות?" שואלות אותי עובדות סוציאליות ברווחה ויועצות בית ספר. "בדיוק כך!" אני עונה. דרך התעניינות ומודעות.
אם נעצור ונשאל את עצמנו מה עשיתי היום כדי למנוע אלימות מינית?
אם נסביר, כבר מגיל צעיר, שלא כופים נשיקה, בלי לבקש הסכמה. גם אם זה נראה לנו חמוד שהילד/ה חברותי. אם נכבד ונעצור כשמסמנים לנו "די" כשמשהו לא נעים, גם אם זה דגדוג. אם נדבר על הסכמה חופשית עם המתבגרים ונסביר שצריך לשמוע את ה"כן" ולא לחכות ל"לא"
רק אז ניצור סביבה בטוחה ובריאה עבורנו ועבור ילדינו.
גילויי אלימות מינית מופיעים ללא קשר למעמד סוציואקונומי, גזע, דת או מין. התמונה שעולה היא שהסכנה הגדולה ביותר לנשים היא דווקא בתוך המשפחה. אם אנחנו בבית נאפשר שיח בטוח ופתוח, אולי לא נצליח למנוע את הפגיעה הראשונה אבל נגדיל את הסיכוי למניעת פגיעה מתמשכת. וזו כבר התחלה.
