קשה מאוד לדבר על בושה. ראשית כיוון שבושה היא רגש שהחשים אותו מסתירים אותו, כיוון שהחשיפה תאלץ אותם להודות בדבר שבו הם מתביישים. לכן בושה הופכת לעיתים את האדם לשקרן בעל כורחו, למישהו שמרגיש חיצוני לחברה. בושה גורמת להאשמה עצמית, לתחושה של פחיתות ערך והערכה עצמית נמוכה, בושה מבודדת את האדם, משתקת אותו ומכבידה עליו. בושה היא רגש נוראי להרגיש.
חשתי בושה במשך מרבית חיי. הרגשתי בושה על המעשים שאבא שלי עשה בי כשהייתי קטינה. התביישתי שלא התנגדתי ושהייתי שותפה בדבר המחריד הזה. חשתי בושה כי משפחתי אמרה לי שהעובדה שהעדתי נגד אבי עושה אותי לאשמה בכך שהוא יושב בכלא. הרגשתי בושה כי ביקשתי צדק, כי דרשתי פיצוי, כי ביקשתי לתקן את המעוות ובאותו מעוות התביישתי מלכתחילה ואז עוד כפל כפליים. ביליתי שנים ארוכות מהחיים שלי כשאני מרגישה בושה נוראית, כשאני לא יכולה לדבר בגלוי על מה שאני עוברת, פיתחתי רגשות אשם על ההתנהגות שלי, על המחלות שלי ועל הבעיות הנפשיות מהן אני סובלת. התביישתי בזה שאני לא "רגילה" ולא "כמו כולם". התביישתי שאני קיימת וחשתי בושה רבה על זה שניסיתי להתאבד ולא הצלחתי. התביישתי בעצמי כי לתפיסתי הייתי כשלון אדיר ולא נראה היה לי שיש דרך החוצה. נראה היה לי שאני ארגיש בושה לנצח.
לא הייתי מוכנה לבלות את שארית חיי עם ההרגשה הנוראית הזו. הבושה הפכה לעול בלתי נסבל (אבל בלתי נראה) שהכביד עלי כמו סלע אדירים ונאלצתי לסחוב אותו לאן שלא הלכתי. זה פלא שהייתי מותשת?
החלטתי החלטה חריגה. התחלתי לצלם את עצמי ואת המשפחה שלי והחומרים הללו הפכו בסופו של דבר לסרט הדוקומנטרי הראשון שלי ושמו "כביסה מלוכלכת". בסרט, הראיתי את פני בלי מסכה, בלי עיוות, בלי טשטוש, אמרתי מה קרה לי, מה עברתי ומי עשה לי את זה, חשפתי את עצמי בצורה הכי כנה שיש בערוץ 2 מול מיליונים של אנשים.
אחרי שעשיתי את זה גיליתי משהו מפתיע שאני מנסה מאז לחלוק עם נפגעים ונפגעות של אלימות מינית, אבל בעצם הוא רלוונטי גם לרבים שלא עברו את אותם דברים: גיליתי שבושה היא משא של אדם אחד בלבד.
גיליתי שכל עוד אני נשאתי על כתפי את המשא הזה, איפשרתי לאבא שלי שפגע חופש מהבושה. נתתי לו להסתובב בעולם בלי לתת דין וחשבון על מעשיו. לקחתי על עצמי את הנטל שאמור היה להיות שלו. ברגע שלא חשפתי מה קרה בגלל הבושה אפשרתי לו להתנער מאחריות. אבל זה חופש שמהר מאוד נגמר. ברגע שהחלטתי לא לסחוב יותר את הבושה, לחשוף את השם ואת הפנים שלי, להצביע בלי לחשוש על מי שפגע בי ולספר את האמת, נטל הבושה עבר ידיים.
מי שצריך להתבייש במה שקרה זה הוא. זה המצב התקין. זה הוא שצריך להרגיש חסר ערך, לקוי ומיותר בעולם. זה הוא שצריך לדעת שהוא כשלון, לחוש את הכובד של המשא המחריד, את הנטל של המעשים המחפירים שהוא עשה- זה המצב הצודק. עליו צריך להצביע, אותו צריך להאשים. זה לא משא שלי לסחוב. זה לא משהו שצריך להיות נטל על הכתפיים שלי אלא על שלו ורק על שלו.
למדתי שלחיות בלי בושה זו תחושה משחררת, זה חופש, זה אושר וזו גם דרך לעזור לנפגעות ונפגעים אחרים. זו דרך לגבות את שאר האנשים שנמצאים באותו המצב ולתת להם תקוה. כשאני מדברת בגלוי על מה שקרה לי אני מחזקת רבים ונותנת להם כח שהבושה שודדת מהם. לנפגעים ונפגעות של אלימות מינית אין במה להתבייש. הפוגע הוא זה שצריך להתבייש והוא זה שצריך לשאת את הנטל האיום הזה. לכל הפחות, זה צריך להיות העונש שלהם.
