מערך שיחה בכיתה בעקבות פרשת שי-לי עטרי ונעמה שחר בנושא צו איסור פרסום שמו של הפוגע

המערך מיועד לשכבות ט'-י"ב

נכתב ע"י מטה החינוך וההכשרות של איגוד מרכזי הסיוע

רקע למורה

בשבועות האחרונים עלתה לכותרות פרשה חמורה של חשד לפגיעות מיניות בנשים, לצד דיון ציבורי רחב סביב צו איסור הפרסום על שמו של החשוד, עדויות של נשים נוספות, אקטיביזם ברשתות החברתיות ותגובות ציבוריות מגוונות.

האירועים עוררו שיח ציבורי רחב בנושאים של פגיעה מינית, האשמת קורבן, תפקיד התקשורת, גבולות החוק, סולידריות חברתית ואחריות קולקטיבית למאבק באלימות מינית.

מטרת השיחה אינה לעסוק בשאלה המשפטית האם אדם אשם או זכאי, אלא לייצר שיח ערכי, חברתי וחינוכי סביב הנושאים שהפרשה מעלה.

למה חשוב להתייחס לכך בכיתה?

פרשות ציבוריות מסוג זה מעוררות עניין, בלבול ולעיתים גם סערה רגשית בקרב בני ובנות נוער. פעמים רבות הם נחשפים למידע חלקי, לשמועות, לתגובות קיצוניות ברשת ולמסרים סותרים. שיחה חינוכית מאפשרת לעשות סדר במידע, להבחין בין דיון משפטי לדיון ערכי-חברתי, לדבר על פגיעות מיניות באופן מותאם ואחראי, ולעודד פנייה לעזרה בעת הצורך. בנוסף, היא מסייעת למצב את הצוות החינוכי ככתובת בטוחה ואמינה לשיח.

מטרות השיחה:

יצירת שיח בטוח, מכבד ומותאם סביב הנושא.
פיתוח חשיבה ביקורתית ביחס לפגיעות מיניות, רשתות חברתיות ואקטיביזם דיגיטלי.
חיזוק האחריות החברתית שלנו כלפי נפגעות ונפגעים ועידוד פנייה לעזרה.

דגשים חשובים למורה:

הנושא עשוי להציף תלמידים ותלמידות שחוו פגיעה או מכירים מישהי/ו שנפגעו.
חשוב לייצר בתחילת השיחה "חוזה כיתתי" של כבוד, הקשבה וחוסר שיפוטיות.
אין צורך להיכנס לפרטים גרפיים או לעסוק בשמועות.
אם עולות אמירות מאשימות כלפי נפגעות- חשוב להבין שאלו לעיתים מנגנוני הגנה שמנסים לייצר תחושת שליטה ("לי זה לא יקרה"), אך במקביל להציב גבול ברור לשיח פוגעני.
חשוב להזכיר בתחילת השיחה ובסיומה למי אפשר לפנות במקרה של פגיעה, הצפה או צורך בשיחה אישית.

מהלך השיחה:

אפשר לפתוח כך: "בשבועות האחרונים התפרסמה פרשה שעוררה דיון ציבורי רחב סביב פגיעות מיניות, צו איסור פרסום והתגובות ברשתות החברתיות. יכול להיות שחלקכן/ם נתקלתם בזה בטיקטוק, באינסטגרם, בחדשות או בשיחות בין חברים. היום לא נעסוק בשאלה המשפטית של אשמה או חפות, אלא ננסה להבין אילו שאלות חברתיות וחינוכיות הסיפור הזה מעלה.

נושא 1: הסבר קצר: מהו צו איסור פרסום?

לפי החוק בישראל, שמות של חשודים בעבירות פליליות אמורים להתפרסם 48 שעות לאחר החקירה הראשונית. לאחר מכן, השם אמור להתפרסם, בשל העיקרון המשפטי של פומביות הדיון – שקובע שהליכים משפטיים צריכים להתנהל באופן שקוף, שמאפשר בקרה ציבורית ומשרת את זכות הציבור לדעת.

בסמוך למועד פרסום השם, החשוד יכול לבקש מבית המשפט להוציא צו איסור פרסום על זהותו. במקרה שבו הוצא צו איסור פרסום, הנפגעת או הנפגע למעשה מושתקים – ונאסר עליהם להתייחס לזהות האדם שעליו הגישו תלונה.

ככלל, חשיפת שמו של חשוד בעבירה (כל עבירה) יכולה לפגוע בשמו של אדם. למול פגיעה זו עומדים כאמור עיקרון פומביות הדיון, והפגיעה בזכות נפגע/ת העבירה. בעבירות מין ואלימות קיים אינטרס ציבורי נוסף בפרסום השם, כגון יידוע נפגעות ונפגעים נוספים, שיכולים להחליט להגיש תלונה גם הם.

כיום, בבקשות לצו איסור פרסום, בית המשפט שוקל את בקשת החשוד ואת עמדת המשטרה (הגוף החוקר), כאשר לנפגע/ת העבירה אין מעמד מוסדר בדיון – וייתכן שהצו יוצא ללא ידיעתם, ובלא שניתנה להם אפשרות להביע עמדה.

על רקע זה, איגוד מרכזי הסיוע מקדם תיקון לחוק זכויות נפגעי עבירה, המבקש לחייב יידוע של נפגע/ת עבירה כאשר מוגשת בקשה לצו איסור פרסום, ולאפשר להן/ם להביע עמדה בפני בית המשפט לפני קבלת ההחלטה.

נושא 2 – "הבושה עוברת צד"

לאורך שנים רבות נפגעות ונפגעים הסתירו את פניהם, שתקו וחיו בתחושת בושה.

בשנים האחרונות יש שינוי חברתי:
החברה מתחילה להפנות את הזרקור לא כלפי מי שנפגעו אלא כלפי מי שפגעו.

זה לא אומר שאין עדיין תגובות קשות כלפי נפגעות, אבל כן יש תנועה חברתית שאומרת:
האחריות והבושה צריכות להיות אצל הפוגע (או הפוגעת) ולא אצל מי שנפגע/ה.

נושא 3 – אקטיביזם דיגיטלי וסולידריות

לפני שבית המשפט התיר לפרסם את שמו של החשוד בפרשה זו, נשים רבות השתמשו בטקסט אקרוסטיכון כדי לרמוז על שמו כפוסט ברשתות החברתיות (אקרוסטיכון הוא טקסט שבו האות הראשונה בכל שורה או משפט יוצרת מילה או שם).

הסיפור הזה מאפשר לדבר על:

כוחן של רשתות חברתיות
סולידריות בין נשים
פעולה קבוצתית כאמצעי מחאה
היתרונות והסכנות של "אקטיביזם מקלדת"

אפשר לשאול:

האם לדעתכם רשתות חברתיות יכולות לייצר שינוי חברתי?
מה היתרונות ומה הסכנות בכך?

נושא 4 – "זה לא נשים נגד גברים"

אחד הרגעים הבולטים בפרשה היה הקריאה של נעמה שחר לגברים להגיע וללוות אותה לתחנת המשטרה (לכיתה בוגרת שנחשפה לפוסט הזה- ניתן להקרין אותו או להקריא את דבריה).

אפשר לדבר עם הכיתה על המשמעות של הקריאה הזו: המאבק באלימות מינית אינו "נשים נגד גברים" אלא זהו מאבק חברתי של כולנו ליצירת חברה בטוחה יותר.

אפשר לשאול:

מה יכולה להיות האחריות של גברים במאבק באלימות מינית? איך אפשר להיות בעלי ברית?
מהי לדעתכם המשמעות של עמידה לצד נפגעות ונפגעים?
כדאי לומר שאמנם בפרשה זו הנפגעות הן נשים אך גם ילדים וגברים נפגעים מינית ובגילי הילדות, בנים ובנות נפגעים מאלימות מינית בהיקף דומה.

סיכום:

הפרשה הזו מזכירה לנו שפגיעות מיניות אינן רק סיפור פרטי אלא סוגיה חברתית רחבה, שמשפיעה על הדרך שבה אנחנו מדברים, מגיבים, מאמינים ותומכים אחד בשנייה ובשני.

אולי לא נצליח למנוע כל פגיעה, אבל אנחנו כן יכולים ליצור סביבה שבה פחות אנשים נשארים לבד עם מה שעברו- סביבה שבה יודעים לזהות גבולות, לקחת אחריות, להקשיב, להתערב כשצריך ולפנות לעזרה.

חשוב לזכור שגם לשיח שלנו יש כוח: למילים שאנחנו בוחרים, לתגובות שלנו ברשת, ולאופן שבו אנחנו מדברים על נפגעות ונפגעים – יש השפעה אמיתית!

למי אפשר לפנות?