חשש לפגיעה מינית: איך לדבר עם הילד/ה?

 

איך לדבר עם הילד או הילדה כשעולה חשש לפגיעה מינית?

בישראל, כמעט 1 מכל 5 ילדות וילדים בישראל יעברו פגיעה מינית עד גיל 18. המחשבה על פגיעה מינית בילד או בילדה שקרובים אלינו מכאיבה ואפילו משתקת. אבל למרות שהתגובה הזאת טבעית ומובנת, כשעולה חשש כזה חשוב שנוכל לדבר איתם באופן פתוח, מכבד ורגיש.

אופן התגובה שלנו בזמן חשיפת המקרה ואחריה הוא משמעותי, ויכול להשפיע על ההתמודדות עם הפגיעה והשלכותיה. תגובה קשובה ותומכת משדרת לילד או לילדה שהם לא לבד, שיש להם גיבוי ושיש להם על מי לסמוך. תגובה מגומגמת או נמנעת, יכולה להעמיק את הפגיעה באמון ולהוביל להסתגרות עם הסוד לעוד שנים ארוכות.

ילדות וילדים לרוב יחשפו את הפגיעה המינית בתהליך מתמשך, ולא בבת אחת. תהליך זה יכול לכלול "חשיפות מבחן", שמטרתן לבדוק האם ניתן לתת בנו אמון עם הסיפור המלא. לכן, חשוב להתייחס בכבוד ובענייניות לכל שאלה או הערה של הילדות והילדים בנושאים אלו, ולהזכיר תמיד שאנחנו כאן בשבילם ללא תנאי ובכל מצב.

בהמשך נציע כללים מנחים לשיחה כשעולה חשש ברור לפגיעה, או כשמתגלים סימנים שיכולים להצביע על פגיעה.

בכל שלב, אפשר לפנות להתייעצות במרכזי הסיוע.

 

רקע: למה הם לא מספרים?

לעיתים קרובות, ילדות וילדים נמנעים מחשיפת פגיעה מינית כשהיא מתרחשת. הבחירה לשמור על הפגיעה בסוד נובעת מגורמים רגשיים, משפחתיים וחברתיים חזקים מאוד.

מחקרים והניסיון שלנו בשטח מעלים כמה סיבות מרכזיות לקושי בחשיפת הפגיעה:

• תחושות של בושה, אשמה, חוסר אונים ואימה מפני הפוגע
• נאמנות לפוגע, אם מדובר באדם קרוב ואהוב, ורצון להגן עליו
• חשש מהתגובות לחשיפת הסוד – חשש מכעס, האשמה וחוסר אמון, חשש מפני פירוק המשפחה או הענשת הפוגע

בנוסף, נשים וגברים שנפגעו בילדות ציינו גם שלמרות שהיו סימנים שהצביעו על כך שמשהו לא בסדר, הם לא סיפרו כי אף אדם לא פנה אליהם וניסה לשאול או לברר מה קרה.

 

מה כדאי לעשות בשיחה שבה עולה מידע שמעלה חשש לפגיעה מינית?

• חיזוק: חשוב לחזק את הבחירה של הילד או הילדה לדבר ולעודד את השיתוף.

"כל הכבוד ששיתפת אותי, זה חשוב מאוד".

"אני שמחה מאוד שסיפרת לי. אני תמיד ארצה לדעת אם מישהו גרם לך להרגיש ככה".

• שאלות פתוחות: לשאול שאלות פתוחות, שמזמינות היזכרות חופשית, בלי לנסות לשלוט בשיחה או לכוון אותה.

 "מישהו מתנהג איתך באופן שגורם לך אי-נוחות?"

"מה קרה כשהלכת עם X?"

"מה הרגשת?"

"כשאת אומרת שקרה X, למה את מתכוונת?"

• הדרגתיות: לאפשר לילד או הילדה לדבר בקצב שלהם, תוך נכונות "להיתקע" או לחזור על הסברים שוב ושוב. חשוב לתת להם את ההרגשה שהם שולטים בקצב ובהיקף החשיפה. הפגיעה המינית גורמת לאובדן תחושת השליטה, וניסיון להתקדם מהר מדי יכולה לגרום לתחושה שבה שוב נקלחה מהם השליטה.
• משענת רגשית יציבה: התגובה הרגשית צריכה להתחשב במצב הנפשי של הילדה או הילד. עלינו להימנע מתגובה מקטינה, אבל גם מתגובה מבוהלת מדי, שתשדר חוסר ביטחון ופאניקה. תגובה כזאת יכולה ליצור תחושה של התפרקות שיכולה לגרום להסתגרות ואשמה על הכאב שגרמו לנו.
• הבהרת האחריות לפגיעה: להבהיר לילד או לילדה שהאחריות כולה של הפוגע, הם אינם אשמים במה שקרה, ובוודאי שאין להם במה להתבייש.
• מתן תוקף לחוויה: לתת תוקף לחוויות ולרגשות סביב הפגיעה המינית. להזכיר שמה שעברו הוא לא בסדר, ושכל תגובה למצב הזה הגיונית ונורמלית.

"אתה צודק, היה לו אסור לעשות את זה"

"אני רואה כמה קשה לך. נורמלי לגמרי שתרגישי ככה".

• תשובות כנות: להשיב על השאלות הישירות של הילדה או הילד באופן כן, בהתאם לגיל ולמאפיינים הרגשיים והקוגניטיביים שלהם. לנסות להבין לאיזה מידע הם נחשפו, ומה הבינו.

• מעטפת הגנה: חשוב להגיד לילד או לילדה בצורה מפורשת שהם כבר לא לבד מול הפוגע, ושהם יכולים לסמוך על כך שנהיה לצידם. לקיחת האחריות מורידה את העול הכבד שבשמירת הסוד.

"זה ממש לא בסדר, וטוב מאוד שסיפרת. אני אדאג לטפל בזה".

• מה יכול לעזור עכשיו? כחלק מההבטחה שאנחנו כאן בשבילם, כדאי לשאול את הילד או הילדה באופן ישיר אם יש משהו שיוכל לעזור עכשיו, ומה חשוב להם שיקרה.

 

מה לא כדאי לעשות?

• להימנע מחקירה. השתדלו להבין את המידע הבסיסי החיוני, אבל אל תתעקשו על רצף לוגי ואל תעמתו את הילד או הילדה עם פערים בסיפור. חוויה של חקירה יכולה לייצר תחושה של מתקפה, ולפגוע במנגנוני ההגנה והעיבוד של הילדה או הילד. במקרה של תלונה או דיווח חיצוני, התערבות כזאת גם יכולה להיחשב כזיהום חקירה, ולהביא לסגירת התיק – אם תחליטו לפנות להליכים משפטיים.
  

  עדיף לא לשאול שאלות כמו "זה קרה 3 או 4 פעמים?"

• לא לתת שמות לתחושות של הילד או הילדה ("זה כאב?"),  ("מה הרגשת?")
• לא להגיב באופן מאשים.

למשל, להימנע מאמירות כמו "מה עשית איתו לבד?"; "אמרת לו משהו לפני זה?"

• לא לפקפק בדברים של הילד או הילדה

למשל, להימנע מאמירות כמו "את בטוחה שזה מה שקרה?", "אולי הבנת לא נכון?"

• לא לשפוט את האופן שבו הילד או הילדה הגיבו לפגיעה.

למשל, להימנע מאמירות כמו "למה לא אמרת לו לא?"; "למה לא סיפרת לי קודם?"

• לא להבטיח דברים שלא בטוח שנוכל לקיים. למרות הרצון להבטיח לילד או לילדה שעכשיו הכל יהיה בסדר, צריך להימנע מהבטחות שלא תלויות רק בנו.

למשל, עדיף להימנע מאמירות כמו "אני מבטיחה לך שהפוגע ייכנס לכלא"; "נדאג שהתלמיד שפגע בך יורחק מבית הספר"

 

מתי ואיפה לעשות את השיחה?

כדאי למצוא זמן פנוי יחסית, שבו אפשר לתת לילדה או לילד את כל הקשב ותשומת הלב. כדאי לוודא שהשיחה מתקיימת בסביבה שקטה שמאפשרת פרטיות.

לפעמים החשיפה קורית דווקא ברגעים מפתיעים ולא צפויים. במצב כזה חשוב מאוד להתפנות כדי להקשיב לסיפור במלואו. אם ממש אין ברירה ולא ניתן לקיים שיחה נינוחה, חשוב לחזק על החשיפה ולהגיד מתי תוכלו לדבר על זה שוב (למשל: "מה שסיפרת לי נשמע מאוד לא נעים. טוב שבאת להגיד לי. אני מאוד רוצה להקשיב לכל מה שקרה ולהיות מרוכזת רק בך, אז אני אשכיב את התינוק לישון ואז נוכל לדבר בנחת, רק אנחנו).

 

מי הדמות המתאימה לשיחה עם הילד או הילדה?

כללי האצבע האלו מתאימים להורים, אבל גם לבני ובנות משפחה אחרים, לצוותים חינוכיים או טיפוליים ועוד, בתנאי שיש קשר משמעותי ומתמשך עם הילדה או הילד.

כדאי לדעת שמחקרים מראים שלפעמים ילדות וילדים בוחרים לחשוף את הפגיעה דווקא למבוגר או מבוגרת מחוץ למשפחה, כמו הורה של חברה. לבחירה הזאת יכולות להיות כל מיני סיבות – למשל כשהפגיעה נעשתה על ידי בן משפחה או אדם קרוב למשפחה, או מתוך ניסיון "להגן" על ההורה מצער או קושי.

 

האם אפשר להבטיח לילד או לילדה סודיות?

לא, צריך להימנע מלהבטיח סודיות.

לפעמים הילד או הילדה יבקשו לא לגלות על הפגיעה לאף אחד, או לאנשים מסוימים, כמו ההורה השני או המורה. זאת בקשה טבעית, שנובעת מהקשיים בחשיפת הסוד.

חשוב לנסות ולהבין ממה החשש, ולנסות למצוא יחד פתרונות. למשל, לבחור למי לספר קודם, או לנהל שיחה משותפת. נסביר למה צריך לשתף דמות מסוימת, למשל:

"צריך שאבא ידע כדי שיוכל לעזור", או "כדי שהמורה תבין אם יהיה לך קשה בכיתה".

במקרים מסוימים חלה חובת דיווח לרשויות על הפגיעה. במצב כזה, חשוב ליידע את הילד או הילדה שנצטרך לספר לגורם חיצוני כדי לעצור את הפגיעה, ונדגיש שנעדכן בכל שלב ובכל התפתחות.

באופן כללי, נשאף לכבד את הרצון שלהם כמה שאפשר ולהתקדם בקצב שלהם. בכל מקרה שבו צריך לפעול אחרת, נסביר מה הסיבה לכך ומה הולך לקרות עכשיו.

 

איך להתמודד עם האשמות מצד הילד או הילדה?

חשיפה של פגיעה מינית מאפשרת לשחרר רגשות ותחושות שהודחקו בזמן שמירת הסוד. אחד הביטויים האפשריים של המצב הוא החמרה בהתנהגות של הילד או הילדה. ייתכן שהכעס והאשמות יופנו כלפי ההורים (או דמויות טיפוליות וחינוכיות אחרות"), עם שאלות כמו "איך לא ידעת?" ו-"איך לא ראית שמשהו כזה עובר עליי?". השאלות האלו יכולות לקבל ביטוי ממשי או לבוא לידי ביטוי בהתנהגות, בלי שישאלו באופן מפורש.

זאת תגובה טבעית, שמבטאת גם ביטחון ביכולת של הבית להכיל את הרגשות הקשים. חשוב לתת לרגשות האלו מרחב, ולהציב גבולות עם הרבה אהבה ותמיכה.

 

אחרי החשיפה: האם לחזור ולדבר על הפגיעה, או להניח אותה "בצד"?

כאמור, חשיפת הפגיעה המינית היא תהליך. גם כשהפגיעה "בחוץ" והילד או הילדה כבר לא מדברים עליה, אפשר להעלות את הנושא באופן יזום כדי להבהיר שאנו עדיין כתובת. פניות כאלו, גם אם הן לא מתפתחות לשיחה מלאה, עוזרות לחדד את ההבנה שהפגיעה לא התרחשה באשמתם ושכל תחושה שיש להם לגביה תקפה ומובנת בבית.

"עברו חודשיים והחיים ממשיכים, אבל מדי פעם אמשיך לבדוק איך אתה"

"אני לא רוצה שזה יהיה משהו שאנחנו לא מדברות עליו. זה לא היה צריך לקרות, ואני שמחה שסיפרת לי. את לא צריכה להישאר עם זה לבד".

 

ליווי מקצועי בעקבות חשיפה של פגיעה מינית

חשיפה של פגיעה מינית היא מעמד קשה, גם לילדות ולילדים וגם לנו, המבוגרות והמבוגרים. החשיפה היא שלב דרמטי אבל היא רק ההתחלה בתהליך ההתמודדות, שיכול להיות ארוך ומורכב. בכל מקרה של חשיפת פגיעה מינית על ידי ילד או ילדה מומלץ להתייעץ עם גורמי מקצועי לגבי המשך הטיפול במקרה, וגם לקבל תמיכה וסיוע רגשי למבוגרים המלווים את המקרה.

לסיוע מקצועי ותמיכה אפשר לפנות אל מרכזי הסיוע בערוצי הסיוע השונים (בכפתור מטה), וכן לפנות אל המועצה לשלום הילד.

פגיעות מיניות הן בדרך כלל אירועים מרובי-נפגעים. אל תישארו לבד עם הפגיעה.