"אף אחד לא היה שם, אפילו לשנייה אחת, בשביל להביט לילד הזה בעיניים"

תמיד ידעתי שמשהו בי לא בסדר, פגום אולי אפשר לומר.
ידעתי שעברתי בגיל קטן משהו שאולי לא ידעתי לתת לו שם ולהגדיר אותו בצורה ברורה, אבל המשהו הזה היה שם תמיד, הוא ליווה אותי בכל שנות הילדות וההתבגרות, הוא במידה רבה עיצב לי את האישיות של מי שאני היום, ואיך אני חי ומתמודד כבוגר.

קוראים לי יעקב, בגיל 12 (אני חושב, אין לי שום מושג וזיכרון לגבי הפעם הראשונה, כנראה גם לא השנייה והשלישית.) עברתי פגיעה מינית. כן זה נשמע פשוט אולי, אבל הדרך שעברתי עד שהיה לי האומץ לחשוב על זה, וכל שכן לכתוב את זה כאן הוא ארוך מאוד.זו לא הייתה פגיעה חד פעמית, זה נמשך מספר שנים, ומספר כפול של שנים חייתי עם זה דווקא בצורה אולי מודחקת, אבל, חייתי.

אני לא יכול לתאר ולהסביר מה זה עשה לי.
הייתי ילד קטן, מתוק, ותמים, כזה שכולם רצו לצבוט לו בלחי, כולם אהבו את קרבתו, אבל אף אחד לא היה שם, אפילו לשנייה אחת, בשביל להביט לו בעיניים פעם אחת ברצינות.
אני לא זוכר הרבה, בעיקר הבזקים של פחד, בלבול, ייאוש, דיכאון, ובעיקר עצב. עצב עמוק כל כך שהילד הקטן הזה ידע להסתיר כל כך טוב.
עצב על כך שילד קטן צריך לפחד מכל דמות שהולכת אחריו ברחוב.
עצב, שילד כזה חסר אונים צריך לתכנן שעות מראש איפה הוא יתפנה, ובאיזה שירותים, ואיך אף אחד לא ישים לב שהוא אכן מתפנה.
עצב על ילד שכל הנחת יד ידידותית על כתפו גרמה לכל גופו להיות דרוך.
עצב על ילד שבכל פעם שמישהו התיישב על ידו, כל הגוף שלו נשטף בזיעה קרה.
ובעיקר עצב על ילד שאף אחד לא היה שם בשביל לראות מה הוא עובר.
על ילד שנאלץ לאבד אמון בכל האנשים שסביבו, ואפילו, במשפחתו הקרובה.