"הפנים שלי הרגישו ממש קרובות לתקרה. משהו התנתק שם, אני לא יודעת איך זה קרה": עדות של אם ובת על התמודדות עם פגיעה מינית בתיכון

חלק ראשון: קסם

אלון היה ידיד ממש טוב שלי. באחד הימים בתחילת שנת הלימודים הוא הזמין אותי לבית שלו כדי להראות לי מצגת על טבעונות שהוא רוצה להראות לכיתה. כתבתי לו הודעה שאני מעדיפה שניפגש בחוץ, ואז אמרתי לעצמי, הוא ידיד טוב שלי, למה אני מפחדת? ומחקתי את ההודעה. השיעור האחרון שלי היה שיעור אמנות, וכשהוא נגמר הלכתי אליו.

הגעתי אליו מלאה בצבע ושטפתי את הפנים. אני לא זוכרת את החלק הראשון של מה שקרה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שוב אותי מול המראה בשירותים כשיורד לי דם ואני עירומה. זה קרה ממש מהר. לא זכרתי איך הגעתי לזה. לא זכרתי כלום.

הייתי מובכת ולא ידעתי מה לעשות, וכל הזמן הזה הוא רצה להיכנס לשירותים. זאת הייתה השנייה של הפרטיות שלי, וממש התעקשתי עליה. נעלתי מבפנים, והוא ניסה לפתוח מבחוץ. התחננתי אליו שיישאר בחוץ לרגע אחד, שייתן לי לעכל מה קרה. הייתי בהלם. הסתכלתי במראה, ולא ידעתי מה אני רואה בכלל.

יצאתי מהשירותים, והוא הראה לי את המצגת שהוא עשה. זה לא עניין אותי בכלל. ישבנו בספה ומבחינתי זהו, הכול טוב. הוא חזר להיות ידיד שלי.

ופתאום איכשהו זה התחיל עוד פעם. ואני זוכרת שהפעם ממש נלחמתי. הוא הרים אותי לכיוון החדר שלו, למיטה. נלחמתי בו שישחרר אותי, וזה לא עזר. ואז זה שוב קרה. אני זוכרת שהיו המון רגעים שאמרתי לו לא, ושהתכדררתי, ואמרתי לו שהייתי רוצה לעשות את זה עם חבר שלי. הרגשתי כמו הפרה מהמצגת: חסרת יכולת לדבר, לשלוט בסיטואציה. היה שלב שכבר לא הגבתי יותר, בכלל. בהתחלה הוא לא שם לב. אחרי זה הוא שאל, "את רוצה שנפסיק?" לא עניתי לו. לא הצלחתי. בסופו של דבר, אחרי הרבה מאמץ, אמרתי כן. ואז הוא אמר – וזה הכי העליב אותי בעולם – שעוד קצת, כדי שהוא יגמור.

באיזשהו שלב כבר לא הייתי שם, במיטה. אני זוכרת שהפנים שלי הרגישו ממש קרובות לתקרה. משהו התנתק שם, אני לא יודעת איך זה קרה.

כשנגמר הניתוק התמלאתי בכוחות בבת אחת, והצלחתי להעיף אותו ממני. הוא התחיל להתנצל, ביקש שנדבר על זה, אבל ברחתי משם מיד.

כל הדרך הביתה ממש בכיתי. הסתכלתי לאחור כל הזמן, לראות שהוא לא עוקב אחריי. הוא כתב לי מלא הודעות של "רגע" ו"אני מצטער".

במקרה חברה שלי ראתה אותי הולכת. לא אמרתי לה שלום כי בכיתי. זה נראה לה מוזר, אז היא רצה אליי. בכיתי לה שאמרתי לו לא. רציתי שתהיה מישהי שתדע שאמרתי לא, כי ידעתי שאני הולכת לאכול על זה סרטים. ובאמת אכלתי סרטים במשך שנה אחרי, אבל לפחות היא הייתה שם כדי להגיד לי "את אמרת לו לא".

* * *

בימים הראשונים אחרי שזה קרה התחמקתי ממנו בבית ספר. ראיתי שהוא חיפש אותי, אז לקחתי את החברה הכי טובה שלי ואמרתי לה, "בואי, אני צריכה לברוח". סיפרתי לה מה קרה.

בבית ספר לא דיברו איתנו על הנושאים האלו קודם. דיברו איתנו על מין בהקשר של אמצעי מניעה ובטיחות, שזה גם חשוב, אבל לא בהקשר של הסכמה או של אלימות מינית.

לא ידעתי מה לעשות, אז הלכתי ליועצת בבית ספר. היא הייתה דמות נוכחת עבור אחרים בשכבה, והאמת שגם עבור אלון ספציפית, אבל עד אז לא יצא לי לדבר איתה.

לא אמרתי לה מי זה. אלון היה ידיד טוב שלי, ומבחינתי מה שקרה זה לא כל מה שהוא. אחרי חמישה ימים היא הצליחה לנחש. באיזשהו שלב גם הוא אמר לה בעצמו.

היועצת אמרה גם שכדאי לדבר עם ההורים. ביקשתי ממנה להגיד לאמא. לא היה לי אכפת שהיא תדע מהיום הראשון, אבל רציתי שזה יגיע אליה מסביב, לא דרכי.

אלון היה אמור להעביר את המצגת שלו בכל הכיתות, וגם בכיתה שלי. המחנכת, שידעה מה קרה, שאלה אותי מה אני רוצה. אמרתי שלא אכפת לי שהם יעברו את זה ואני אצא מהכיתה, אבל המורה שלי אמרה, מי הוא שהוא יעמוד ויַרצה? הוא צריך הרצאה רצינית על דברים אחרים.

* * *

אלון ידע גם אז שלא רציתי את זה בכלל. בהתחלה הוא ניסה לדבר איתי ולהגיד סליחה, אבל לא הסכמתי לדבר איתו. אחרי כמה חודשים הוא שלח לי הודעה ארוכה, ולא עניתי עליה. אמרתי לחברה שלי שתגיד לו שלא ישלח לי יותר הודעות, ושיום אחד, לא יודעת מתי, אני אענה לו על זה.

הרבה פעמים כשהלכתי ברחוב עלתה לי המחשבה שאני רוצה לדבר איתו. אמרתי לעצמי, תסתמי, מה עובר לך בראש? אבל כל פעם נכנסה לי עוד מחשבה לגבי זה. כבר היה לי בראש את המקום.

השיא מבחינתי הגיע כשהוא העלה פוסט וכתב "אונס זה רצח". זה עצבן אותי ממש. באיזה קטע אתה כותב את זה? הבנת מה עשית? ואז החלטתי לדבר איתו, שהוא יראה מה ההשלכות של מה שהוא עשה.

כתבתי לפסיכולוגית שלי, והיא אמרה לי שאחכה שניפגש ונדבר על זה. זה היה בסוף השבוע, ודיברתי איתה בטלפון. אמרתי לה שזה צריך לקרות עכשיו, שאני צריכה לעשות את הסגירה הזאת, שזה יֵרד ממני לפני יום ההולדת שלי.

כתבתי לו הודעה שאני רוצה לדבר. נפגשנו בגן ציבורי גדול שעוברים בו הרבה אנשים. ביקשתי משני חברים שלי שיבואו להיות שם בסביבה, והנחיתי אותם לגבי הנקודה שבה אני רוצה שהם יתחבאו. הוא לא ראה אותם, אבל אני ידעתי שהם שם ואם קורה משהו הם יוכלו לבוא.

לבשתי בגדים ארוכים וסגורים. בחרתי ספסל נמוך, בלי משענת. ישבתי ממש בקצה שלו, ואלון הבין שהוא צריך לשבת בקצה השני.

בשנייה הראשונה היה ממש מביך. שנינו חייכנו. אני חייכתי מתוך המבוכה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

אמרתי לו שלא יזכיר לי את המקרה בכלל. יש הרי חלק שאני לא זוכרת, ואני לא רוצה שהוא זה שיזכיר לי, ודווקא לידו אני אשבר.

הסברתי לו מה קרה לי, מה ההשלכות. איך אני הולכת ברחוב, ופתאום משהו עולה לי, ואני מנסה להבין מאיפה. אולי זה הריח שלו? את מנסה להיזכר מה קרה בחתיכה שחסרה לך.

הוא ממש ביקש סליחה ואמר דברים כמו, לא ידעתי איך זה משפיע עלייך היום, מקווה שאת לא שונאת אותי, את ממש חשובה לי. בלה בלה בלה, הוא דיבר, לא באמת אכפת לי. לי היה חשוב שהוא יבין מה הוא עשה. שום דבר ממה שהוא אמר לא נכנס לי ללב, אבל עצם זה שהוא לקח אחריות מלאה הקל עליי ממש.

בסוף הוא קם ואמר, אני לא יודע איך מסיימים. אמרתי לו שהוא לא יכול לחבק אותי, אז שפשוט ילך. שנינו יודעים שלא מתאים לי לדבר ככה לאף אחד, ושנינו היינו בשוק מהמילים שיצאו לי מהפה. גם אני לא מכירה את עצמי ככה. לדעתי גם זה ממש הביא לו כאפה לגבי מה שקרה.

מיד אחרי הפגישה שלנו הוא התקשר לחברה טובה שלי, זאת שהתחבאה בגן. הוא ישב איתה באוטו, והיא סיפרה שהוא ממש רעד והשתגע מעצבים. הוא אמר לה שתקרא את הפוסט שהוא העלה, ואמר לה, את יודעת מה אני? היא שיחקה את עצמה מטומטמת, ואמרה לו, מה אתה? לא הבנתי. הוא התאמץ מלא זמן, ואז אמר לה, אני אנס. היא ענתה לו – והיא סתומה שהיא אמרה את זה – בגלל דעה של מישהי אחת אתה חושב ככה? אז הוא אמר לה, זאת לא דעה, זאת עדות.

מבחינתי זאת התשובה הכי טובה שיכולתי לקבל כדי שארגיש סבבה אם יֵצא לי לראות אותו מעכשיו. ובאמת, כבר יצא שראיתי אותו. לא אמרתי לו שלום או משהו, ואנחנו לא בקשר, אבל אני רואה את זה קצת אחרת.

הפגישה הזאת סגרה מבחינתי מעגל. אם זה כבר קורה – ואסור שזה יקרה – אז שייקחו אחריות. הוא היה ידיד שלי, כן הייתי חשובה לו. לשנינו חבל על הקשר שנהרס. אבל ברגע שהוא לקח אחריות זה שחרר ממני, וזה לא מוריד ממנו. זה מקל על שנינו להמשיך בחיים.

חלק שני: קסם ואורנה

קסם: אבא היה הראשון ששם לב שקורה משהו. הוא לקח אותי לאכול בחוץ. כשדיברנו הוא שאל אותי סתם, במקרה, אם זה לא מביך אותי שכל החברות שלי כבר לא בתולות, ואני כן. זה אבא שלי, ואני יכולה לדבר איתו על דברים כאלה. אז אמרתי לו שגם אני לא. הוא שאל אותי אם הוא יכול להגיד לאמא ואמרתי שכן.

אורנה: אנחנו לא הבנו מה בדיוק קרה. אנחנו רק הבנו שהיא כבר לא בתולה. לא הבנו שזה אונס.

קסם לאורנה: אבל ידעתם די מוקדם שקרה משהו, נכון?

אורנה: לא בדיוק. אני זוכרת שאבא בא אליי ואמר לי, את יודעת, דיברתי עם קסם, ואז פתאום היא אמרה לי, "אני גם כבר לא בתולה". פאף! זה היה מפתיע. אבל אני חושבת שבטח שאני, ואולי גם הוא, הבנו את זה כמשהו שקצת יצא משליטה. היא הייתה עם מישהו שהיא מכירה, אולי תכננה קצת להתמזמז או משהו כזה, וזה יצא קצת משליטה, והם שכבו. יותר מזה: היא מרוצה מזה שהנה, עכשיו גם היא לא בתולה. בכלל לא הבנו.

קסם: באמת? זה מפתיע. כי בדרך כלל את יודעת בול.

אורנה: את לא יודעת כמה זה מפתיע… זו נקודת שבר בשבילי. בתפיסה שלי תמיד היינו מאוד קרובות. הצחיק אותי איך בזכותך אני יודעת על כל הדברים שהרוב לא מספרים להורים. גם בכיתה ט'-י', כשבנות התחילו לאבד את הבתולים, סיפרת לי. היית מספרת לי דברים מאוד מאוד אינטימיים, ואני תמיד שמרתי על פתיחות מולך, כי מאוד הערכתי את זה ורציתי שתמיד תהיה לך אפשרות לשתף בלי לחשוש מתגובתי. ופתאום את לא מספרת לי כלום. כלום. הסכמת שאבא יספר לי, כך שידעת שאני אדע. אבל לא הרגשתי בעצמי שקרה משהו.

קסם: אני אגיד לך למה. כי בתקופה הזאת היית אומרת לי שאני המשענת שלך. לא רציתי שתראי שפתאום אני חלשה.

אורנה: וואו. אני בטוחה שזה נכון, אבל אני לא זוכרת את זה. רק דרך השיחה עם היועצת, שהתקיימה בערך שבוע וחצי אחרי, פתאום הבנתי שאיבוד הבתולים הוא על רקע שלילי, לא חיובי.

קסם: ואז את באת אליי למיטה, ולא הסכמתי לספר לך. לא היה אכפת לי שתדעי, רק לא רציתי לספר לך בעצמי. זה הביך אותי. הוא ידיד ממש טוב שלי, ולא רציתי שתשנאו אותו. הגנתי עליו איזה חודשיים, עד שעיכלתי שבאמת לא רציתי, וזה הוא אשם. זה היה משבר שהיה לי קשה להיעזר בו באלה שגרים איתי בבית.

אורנה: לי יש הרגשה שזה קשור גם לכיוון של אפקט המראה. שאולי, אולי, לספר לי, או לנו, זה קצת לראות את זה לגמרי. ועוד לא רצית לראות את זה לגמרי. לא כלפי עצמך, וגם לא כלפיו.

אני לא זוכרת את השיחה שהייתה לי עם היועצת. מה שאני זוכרת זה שאחריה נכנסתי למעין mode של פעולה, ומה שרציתי זה לגייס לך את הפסיכולוגית הכי מתאימה. ואז התחלנו תהליך שלך מולה, ושלנו, ההורים, מולה.

רק בפגישה הראשונה של אבא ושלי עם הפסיכולוגית נפל לי האסימון כשהיא אמרה לי, קסם הייתה עירומה, והיא לא יודעת איך היא הגיעה למצב הזה. אני יצאתי משם, קסם, ואני פשוט בכיתי. אני לא בוכה בדרך כלל. רק אז הבנתי שקרה לך משהו ממש לא טוב. עד אותו רגע את הסתרת יפה ממני, או שאני לא קלטתי, או שהייתי בהכחשה. אני לא יודעת אם זה כי שמרת עליי או בגלל אפקט המראה. אבל אחרי הפגישה הבנתי.

קסם: ניסית לדבר איתי על זה פעמיים. פעם אחת כששכבתי במיטה ובכיתי, ובאת לידי. סיפרתי לך קצת, אבל אמרתי לך לעזוב אותי. ואז הייתה עוד פעם אחת, שממש ניסית.

אורנה: הפעם השנייה הייתה בחדר שלי. ישבנו שתינו על המיטה. הפתיחה שלי הייתה טובה. זה היה בעזרתה של הפסיכולוגית, שסימנה לי איך לגשת לזה. כי אני באותו רגע אמרתי, רק קסם. צריך שאני אשתוק שנה, אני אשתוק שנה.

קסם: אני זוכרת שבכל התקופה הזאת לא ידעת מה לעשות. מצד אחד, כל הזמן שאלת אם אני צריכה משהו, ואם אני בסדר. מצד שני, ראית שאני מלא לבד, וצריכה את הלבד הזה.

אורנה: זה בדיוק העניין. ההרגשה שלי הייתה שאת מרוחקת מעצמך. על זה כאב לי, לא על זה שאת לא מדברת איתי. אני צידית לגמרי. חיכיתי לרמז שלך. היא רוצה להיות לבד? היא צריכה אותי? בפעם השנייה שהיינו על המיטה אמרתי לך משהו כמו, רק תגידי לי איך את רוצה שאני אעזור לך, כמו שהנחתה אותי הפסיכולוגית. ואז סיפרת שהיה לך סיוט בלילה שקשור אליו, והתחלת לבכות. חיבקתי אותך, והרגשתי שסוף סוף אני יכולה לאסוף אותך ולנחם אותך קצת. עד אז לא יכולתי לנחם אותך.

קסם: בזמן אמת בכלל לא שמתי לב לניסיונות ההתקרבות האלו. הייתי במין בלבול עצמי עצום. גם היום זה לפעמים נשאר: בשנייה שאני לבד, בום, נופלת עליי בדידות כזאת. לא ידעתי מה לחשוב, מה לעשות. זה הדבר היחיד שהתעסקתי בו. אני זוכרת שבכיתי מלא ושאכלתי סרטים. לא יכולתי לתת למישהו להתקרב אליי.

אורנה: הבנתי בתקופה הזאת שאת באאוט.

קסם: לא יכולתי ללמוד, דברים כאלה. כשלפעמים אמרתי שלא בא לי ללכת לבית ספר, ישר את אמרת לי, בסדר, אבל את בטוחה שכדאי לך? אולי עדיף לך ללכת? ולפעמים הלכתי, כי צדקת – תכלס, זה מעביר את הזמן.

אורנה: איפה שנתת לי, חיזקתי אותך. רציתי שתעשי מה שאת מרגישה.

חלק שלישי: אורנה

הסיפור הזה גרם לי להבין שכל הסטטיסטיקות נכונות, ושאנחנו לא יודעים כלום על הילדים והילדות שלנו. הבנתי שאי אפשר להגן עליהם, ולכן צריך לתת להם כלים.

אם אחת כזאת, כמו קסם, שמספרת – לא סיפרה;  ואם אחת כזאת שבסוף סיפרה, והלכה לפסיכולוגית, וטופלה לפי הספר, וכאילו נעשה כל מה שאפשר – עדיין נשארת עם כזה פצע, אז אני באיזשהו מקום מיואשת.

לכן אני חושבת שהעניין של שיחה מקדימה עם הילד הוא כל כך חשוב. כי יש כך וכך אחוזים שילד ייקלע למצב כזה. הכול נכון. כולנו עברנו פגיעות והטרדות. יש פה משהו שהוא כאילו בלתי נמנע, ותחושה שאי אפשר להגן מפניו. ואחר כך צריך סבלנות לתהליך – עד שזה מתגלה, עד שמדברים על זה, עד שפועלים כך או אחרת.

מה שאני יכולה להגיד להורים זה שרוב הסיכויים שלא תדעו שזה קרה. יש לך מתבגרים בבית? אז יש אחוז גבוה שזה יקרה. אני לא יודעת איך אפשר לעזור כשהילד לא מספר, ולכן אולי הכי חשוב זה לומר לילד שאם קורה לו משהו שכנראה לא ירצה לספר לנו, ההורים, לאן הוא כן יכול לפנות: ליועצת? לאיגוד? למישהו שהוא בוטח בו.

כשהילד כן מספר חשוב מאוד לקבל הכוונה. אבל זה מאוד קשה, כי גם ההכוונה מבלבלת. אומרים לך, תהיי שם, אבל אל תנדנדי לה. תשאלי מה שלומה, אבל תיתני לה פרטיות. ואני אומרת את זה בתור מישהי שעוד קרובה לבת שלה.

כשיש לך ילד או ילדה שנפגעו, התפקיד שלך כהורה הוא מאוד מסובך. את לא יודעת איך להגן עליה, ואיך להתנהג – שתספר לך מיד, או שאולי צריך לחכות כדי שהיא תספר לך בזמן שהיא רוצה? כמה לערב את היועצת? מה בעניין הפרטיות שלה? להגיש תלונה במשטרה או לא?

אנחנו נעזרנו ביועצת בית הספר, בפסיכולוגית שמתמחה בפגיעה מינית, ואחר כך בעובדת סוציאלית שזו ההתמחות שלה, וגם במרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית. מכולם, העזרה הכי מהותית – לפחות לי כאמא – הייתה דווקא ממרכז הסיוע, שאני לא יודעת כמה הורים מכירים אותם. אני חושבת שכדאי מאוד לפנות אליהם, אפילו ברמה של שיחת טלפון. עוד לפני פגישה איתם, בטלפון, את מקבלת ישר אמפתיה, הבנה, רגישות. כשאת מגיעה כהורה, הדבר הבולט הוא שהכול מכוון לטובת הילדה. לפעמים הרגשתי שהן חושבות יותר ממני על קסם. עוזרים לך לעשות סדר, פורשׂים את האפשרויות. אני מציעה לכל משפחה שמתמודדת עם משהו כזה להתייעץ. זה בחינם, זה נותן כלים להתמודדות, ואפילו מספק סוג של נחמה.