"הכסף לא יכול לחפות על הנזק, אבל רציתי לדעת שאני עושה כל מה שאני יכולה" | העדות של רונית ומאיה

רונית

לפני כמה שנים הגענו למטפל אלטרנטיבי שגר ביישוב הקהילתי שלנו. בעלי היה אצלו ראשון, והוא עזר לו מאוד עם בעיות הגב. אחרי זה הלכנו אליו גם אני וגם מאיה, הבת שלנו. במקור לא רציתי ללכת למטפל גבר, אבל הוא נראה נורמטיבי לחלוטין. אני מכירה אותו, את אשתו, הילדים למדו באותו בית ספר, ויש לנו עוד הרבה מכרים משותפים. זה סוג של משפחה. וזה מה שהפך הכול להרבה יותר גרוע. זה שבר אותנו רגשית.

הסיפור התפוצץ כשאחת מהנערות האחרות שטופלו אצלו חשדה שמשהו לא בסדר ודיברה עם אמא שלה, והיא הלכה למשטרה. הם הגיעו אליו הביתה בלי הכנה, ומצאו אצלו על המחשב ספרייה שמתעדת את כל המעשים שלו. ואז נפתח הליך פלילי וקראו לכולנו. נפתחה קופת שרצים מאוד רצינית, ולדעתי קרוב לשלושים מקרים של עבירות מין בקטינות ובנשים נכנסו בסוף לכתב האישום. הוא הורשע ונשלח לשמונה שנות מאסר.

כשאת שוכבת על הבטן במהלך הטיפול את לא רואה מה קורה מאחור. והצילומים היו מאוד קשים. הוא היה צוחק עליי, הירושלמית הדוסית לכאורה, כשביקשתי שהוא יֵצא מהחדר כשאני מתפשטת ומתארגנת. ואני לא יודעת שהוא פשוט מסתכל מהצד השני. אבל הכי קשה מבחינתי זאת הפגיעה במאיה. הייתי מביאה את מאיה אליו פעמיים-שלוש בשבוע לטיפול כפול, כי הוא אמר שהיא צריכה טיפול ארוך ומצבה לא טוב. בפועל הוא עשה בה מעשים מגונים וצילם אותה.

פגיעה כזאת היא חוויית חיים מכוננת. יש לפני, ויש אחרי. הערך העצמי של מי שרואה את עצמה בסיטואציה הזאת הוא אפסי. את מרגישה כמו אבק. אני הרגשתי ככה גם בתור אישה וגם בתור אמא, אבל אני אדם בוגר. מאיה הייתה עוד סוג של ילדה. מירי מדעי ממרכז הסיוע עשתה את מה שאני לא יכולתי לעשות – היא ישבה איתה במשטרה והסתכלה איתה על הצילומים.

אני לא מאחלת את זה לאף אישה, אבל כאמא זה עוד הרבה יותר קשה. זה גורם לאיזשהו אובדן אמון מאוד בסיסי. כשאני הולכת למדוד בגדים בחנות אני אוטומטית מסתכלת אם יש עליי מצלמה. זה שורט. בגלל זה עשיתי כמיטב יכולתי לתעל את הכעס למקומות שאני יכולה.

מאיה

לא היה לי נוח עם הדברים שקורים אצל המטפל הזה, אבל לא ידעתי להסביר לעצמי בדיוק מה היה שם. כשסיימתי צבא התחלתי לימודים ועברתי לגור בעיר אחרת, וזאת הייתה ההזדמנות שלי להתנתק ממנו. כי אין מה לעשות, אני רחוקה פיזית. ואז פנו לאמא שלי מהמשטרה.

היא אמרה שקראו לה לתת עדות על משהו, היא לא יודעת מה. אחרי זה היא סיפרה לי על מה קראו לה להעיד. זאת הייתה הפעם הראשונה שדברים התחילו להתחבר לי, גם אם לא לגמרי. מבחינתי, המזל הגדול בתיק הוא שקראו לי בתור עדה, ולא בתור מתלוננת. הוא תיעד את הכול, אז לא היה צריך להסתמך על המילה שלי. זה מאוד שחור ולבן.

ההליך המשפטי הפלילי נסגר בעסקת טיעון שבמסגרתה הוא הורשע, ואז יכולנו להמשיך בהליך נגרר לפלילים.

 

הגשת התביעה האזרחית

רונית

בתור קורבן עבירה מהסוג הזה, אין לך הרבה דרכים להשיב מלחמה. מה אני יכולה לעשות לו חוץ מלכעוס עליו? אז קיבלתי החלטה שאני עושה כל מה שאני יכולה, שאני רוצה שהוא ישלם על הדברים שהוא עשה, גם במאסר וגם בכסף. כל דבר חוקי שאפשר לעשות. ברגע שנעשה כזה נזק הכסף לא יכול לחפות עליו, אבל זה נותן תחושה שעשיתי כל מה שאני יכולה. לא ברחתי מהמערכה הזאת, כי באמת היה קל מאוד להגיד שילך לכל הרוחות. שיֵשב בכלא וזהו. זה אומר להמשיך ולהתעסק בזה, וזה מאוד מאוד לא פשוט, אבל אם זה המחיר – הייתי מוכנה לשלם אותו.

למיטב ידיעתי, מבין עשרות הילדות והנשים שבהן פגע, אנחנו היחידות שתבענו. ניסיתי לגרום לזה שהתביעה תהיה של כולנו, למרות שזה לרעתי מבחינה כלכלית. אבל הן פחדו להתעסק בזה, לא רצו לעורר את זה, חששו שהילדות יקרסו, ואמרו שלהן אין כוחות לזה. צריך למצוא אנרגיות להתאוששות לפני שעולים להתקפה. אני מבינה שכל אחת בנויה אחרת. אני הייתי חייבת את ה-doing, לדעת שאני עושה ושאני מנסה. לא יודעת אם העולם נהיה יותר טוב כי תבעתי אותו, אבל זאת התחושה. שלא יֵצא רק עם כלא. שייפגע בכל מקום אפשרי.

את צריכה להביא אישור של פסיכיאטר שאת יותר פסיכית ממה שהיית. וכל פעם את צריכה לשלם – אלף שקל פה, אלפיים שקל שם – וזה בלי קשר לתשלום על טיפול. ופה עוד היה לנו "מזל", כי הוא לא שלח אותנו לחוות דעת נגדית.

בבית המשפט הקראתי משהו שכתבתי. באיזשהו שלב בעלי יצא כי הוא לא היה מסוגל לשאת את זה. זאת סיטואציה מאוד קשה. אני חושבת שגם לשופטים לא היה פשוט לשמוע את מה שאמרתי. היו שלושה שופטים, לא צעירים או כאלו שנתקלו בזה בפעם הראשונה, אבל למיטב זיכרוני, שניים מהם בכו. זה מאוד נגע בהם.

יצאתי בתחושה שאם היה צריך מסמר אחרון לארון שלו, הנה נעצתי אותו. אני לא יודעת אם לקרוא לזה ריפוי, אבל זאת כן תחושה של איזשהו מיצוי של תהליך, שבדיעבד אם לא הייתי עושה הייתי מאוד מצטערת. לא יכולה להגיד שזה פשוט – הוא ישב מולי ולא הסתכל אליי. אני פשוט דיברתי אליו. זה נתן לי את המקום לעמוד מולו ולהגיד כל מה שרציתי. זה מקום שבו את יכולה לבטא את הכעס, העלבון, התסכול, ולקוות שמי שעכשיו הולך לשפוט אותו יקשיב לך כשהוא קובע את פסק הדין.

 

מאיה

מאוד שמרו עליי בהליך האזרחי. עורכת הדין הסבירה מה יכולים לעשות לי בכל שלב, וזאת חלק מהסיבה שהלכנו לפשרה. לא רציתי להתעמת איתו. בהמלצה שלה נמנעתי מכל דבר שיכול לחשוף אותי לעוד טראומה. וזה שזה היה הליך אזרחי נגרר לפלילים היה נוח במובן הזה, כי לא הייתי צריכה להוכיח מה הוא עשה – רק לתמחר את הפגיעה.

נעשתה בחירה אסטרטגית לא להוכיח עוד נזק מעבר למה שהוכח. לא רציתי לחשוף את עצמי להשמצות, אז לא טענתי שלפני כן הייתי בן אדם לגמרי שמח ובריא והוא זה שהרס לי את החיים, כדי שהוא לא יתעסק בלהוכיח שהייתי אדם איום ונורא ובאתי ״מקולקלת״ מהבית. זה צמצם את הפיצויים שאפשר לקבל, אבל גם את הנזק שהוא יכול לעשות.

מבחינתי, הרגשתי שנחסכו ממני דברים שיכלו לקרות עם ליווי משפטי לוחמני יותר, כזה שמתעקש יותר על ״צדק״. בכלל, הייתי ממליצה לנפגעות אחרות לפנות להליך הזה רק בנסיבות מאוד מסוימות, ועם ליווי של אנשים מאוד מסוימים שישמרו עליהן. אם זה לא המצב, זה יכול להיות מכוער יותר, והן יכולות להינזק עוד יותר. חוץ מזה שזה גם ככה מזיק, פשוט כי זה נמשך כרונולוגית יותר זמן. המון זמן, בעיניים שלי. כל פעם, מה השלב הבא, ולמה צריך חודשיים כדי להחליט.

הפעם היחידה שבה הגעתי לבית המשפט הייתה כשחתמו על הסכם הפשרה. יכולתי להגיד את הדברים שלי לפני השופט, ועשיתי את זה. אחר כך עורך הדין שלו ביקש להעביר לו את מה שכתבתי, וסירבתי. זאת לא עדות, וזה לא משפיע על כלום, כי הפשרה כבר נחתמה. אבל מה שהיה לי משמעותי זה לדבר אל השופט שהמשיך מהמשפט הפלילי, כי הוא זה שנחשף בסוף לכל הראיות. אני לא יודעת אם זאת הייתה סגירת מעגל, אבל זאת כן הזדמנות שחשוב לתת אותה, אולי אפילו במעמד צד אחד, כי מי שעברה פגיעה מינית תמיד מפחדת שישמיצו אותה.

 

הבחירה בהסכם פשרה

רונית

לא הייתי במצב רגשי של פשרה, אבל הבנו מעורכת הדין שלנו שיותר ממה שהציעו לנו כנראה לא נקבל. זה רק ייקח המון זמן, ונצטרך לרדוף אחרי נכסים שהוא מנסה להבריח. אם היו אומרים לי שצריך להמשיך להגיע לבית המשפט ובסוף הוא ייפגע יותר, הייתי עושה את זה. אבל מאחר שהשדר שקיבלתי היה שמיצינו, ואין מה להילחם כי זה כבר לא יהיה משמעותי, סמכתי על מי שזה המקצוע שלו. הכלתי את זה כי עניינית זה הכי נכון.

בסוף יש שתי סיבות לחתום על פשרה ולא להמשיך עם המשפט: הראשונה היא הסכומים הנמוכים שנפסקים, והשנייה היא זמן וביורוקרטיה. את לא רוצה להפוך את זה לכל החיים שלך. את רוצה לעשות את זה, להרוג את זה ולהמשיך הלאה. פחדתי שזה יהפוך לפרויקט חיים שלי, שאבלה שנים בבית משפט. לא רציתי להיות שם. פחדתי שזה יהיה ה-main issue שלי עכשיו, ואחשוב ואתעצבן ואצטרך להעלות גירה של מה היה ואיך הוא עשה לי. זה מעלה שאלות קשות מאוד מול עצמך. בהיבט המשפחתי משך הזמן הזה מאוד משפיע. חבל שטחנות הצדק לא טוחנות קצת יותר מהר.

היה לו עורך דין מאוד מתוחכם. אשתו של המטפל התגרשה ממנו והוא נתן לה את הבית, ואז טען שכספי הגמלה שלו לא ניתנים לו בכלא ואין לו מאיפה לשלם. התחושה הייתה שהכול פיקטיבי, רק להתמסכן, אבל לא היה לנו מה לעשות עם זה. אני לא יודעת אם הוא חזר בסוף לגור עם אשתו, אני עדיין שואלת את עצמי מה אעשה אם אפגוש אותו בסופר.

בסוף הבנו שניאלץ להתפשר על סכום נמוך יותר ממה שתבענו, כי זה סרט שאי אפשר לדעת מה יהיה בסופו, כי צדק לא תמיד יהיה. אני יודעת שעשיתי את שלי. טלטלתי אותו, עשיתי לו נזק. אם הייתי יודעת שהפסיקה תהיה טובה יותר יכול להיות שלא הייתי הולכת לפשרה בכלל.

ניסינו לתבוע על קרוב למיליון שקל על הנזק שנגרם למאיה. בסוף היא קיבלה 200 אלף שקל, ואני קיבלתי עשרים ומשהו אלף.

 

מאיה

עד היום יש לי תחושות מעורבות לגבי הפשרה. גם היום אני שומעת הרבה על פסקי דין של עברייני מין, מן הסתם האוזן שלי יותר כרויה לזה, ורוב הפעמים הפיצויים מגוחכים. אם אני קיבלתי סביב 200 אלף שקל, אני שומעת על אבא שפגע בבת שלו ונשלח לשלוש שנים שלמות בכלא עם פיצויים של 50 אלף שקל. ואז אני אומרת לעצמי שמי שפגע בי קיבל שמונה שנים בכלא. ובטח כשהוא שומע את זה הוא מרגיש שדפקו אותו. איזה ״נדיב״ הוא שהוא שילם במסגרת הסדר פשרה. לא הרבה תבעו אותו, והוא גם הצליח להחביא את הנכסים די טוב, אז אני מניחה שהוא לא ירד מנכסיו. מה זה אומר על נשים אחרות שנפגעו? או על עבריינים אחרים?

אני תוהה עם עצמי איך סוגיית העונש והפיצויים נתפסת. העניין הזה של הכסף תמיד יהיה בעייתי, אבל יש משהו אחד שאמרתי לעצמי ועזר לי מאוד – יכול להיות שהכסף הזה לא צריך להיות אצלי, אבל בטח לא אצלו. את מה שהוא עשה אי אפשר לתמחר. ולכן הנושא הזה של הפשרה די מבאס.

בהליך הפלילי אמרו לנו שאנחנו יכולות גם לתבוע אותו אזרחית. השופטים המליצו על חצי מיליון שקלים, משהו כזה. אבל אמרו לנו גם שיכול לקחת עשרות שנים עד שאולי נראה חלק מהכסף הזה. ויש משהו באיום הזה שהוא לא הוגן. גם השופטים רמזו את זה בהליך האזרחי. לו הם אמרו cut the bullshit, אל תגזים. בסוף נאמר במפורש, קחו את מה שמציעים לכם. לא תקבלו יותר מזה.

 

מה מערכת המשפט צריכה לדעת?

רונית

חשוב להבין שהפגיעה היא לא רק פגיעה במי שנפגעה ישירות. זאת סוג של פגיעה אזורית, לא רק נקודתית. מאחורי כל אחד שנפגע, בעיקר בעבירות מהסוג הזה, יש מערך שלם של אנשים. יש משפחה, שאצלנו לפחות חטפה את זה בבומבה מאוד קשה. זו הייתה רעידת אדמה מאוד חזקה. שופט שמטפל בזה צריך לדעת שהנפגע עצמו נורא לבד, כי הוא זה שנפגע וקשה להעביר את זה. ומצד שני, כל הסביבה שלו חוטפת גם. והסביבה חיה גם עם רגשי אשם ורצון להקל עליו. אל תקשו על מי שנפגעו. האמפתיה שלכם מאוד חשובה.

אם התהליך היה נגיש יותר, אולי עוד נפגעות עבירה היו עושות את זה. אולי אם יֵדעו שסכומי הכסף גדולים יותר. אולי אם תהיה נגישות לייצוג חינם דרך המדינה. עורכת הדין שלנו הייתה על הכיפאק, אבל היה פה היבט כלכלי משמעותי. אני לא יודעת אם אפשר לכמת את זה כלכלית, אבל בעיניי צריך להיות ברור שמאסר של שמונה שנים צריך להיות אקווילנטי גם לסכום אגדי, אמריקאי כזה. שמי שעושה דברים כאלה ידע שיש שוט כזה. זה צריך להיות חלק מהדיל – פגעת? יצאת אשם? אתה משלם. במקום זה הנפגעת צריכה לחפש סיוע ולהתחיל להתעסק בלקבל את הפיצויים בזמן שהוא מעביר הכול על שם המשפחה המסכנה שלו. גם הסכומים שמתקבלים בהליך האזרחי לא מכסים את הטיפולים של שנים על גבי שנים של מי שנפגעה.

 

מאיה

אנשי מקצוע נוטים לתפוס את הידע שלהם כהיגיון בריא. כמו רופאים שלא מבינים למה מטופלת שואלת משהו שלהם נראה ברור, או איך מטופל חי עם ממצא כלשהו שלוש שנים ולא עשה שום דבר. צריך לזכור שכשזה לא המקצוע שלך את לא אמורה להבין בזה. יכולתי לשאול את אותה שאלה שלוש פעמים. ולא כי אני מטומטמת, אלא כי אני לא מכירה את התחום הזה. אם מסבירים לי אני יכולה להבין. אפשר להסביר לאנשים הכול ברמה שלהם, והם יבינו. עורכי דין וגם שופטים יכולים לדבר לנפגעות ולנפגעים כאנשים בני דעת.

אני חושבת שכדאי היה לאפשר סנקציות נוספות במסגרת ההליך האזרחי, שחלק מהפשרה יהיה שבן אדם לא חוזר לגור ביישוב כלשהו למשך תקופה מוסכמת, למשל, ואם הוא מראה את הפרצוף שלו הוא חוטף קנס, כמו הפרה של הסכם הפיצויים. יכול להיות שפוגעים יסכימו יותר בקלות להתרחק מהנשים שהם פגעו בהן ולא להפיץ עליהן שקרים בתמורה להפחתת סכום הפיצויים, למשל. אותי זה מאוד הלחיץ, ויכול היה לעזור לי לדעת שיש אפשרות כזאת. הכי פחדתי להיתקל בבן שלו ביישוב, ומאז שהוא עצמו השתחרר הדאגה העיקרית שלי היא מה יקרה אם אראה אותו פתאום ברחוב.

דבר אחרון, שלא נוגע להליך האזרחי אלא לפלילי אבל חשוב לי להגיד אותו: הייתי רוצה לדעת מה קרה עם הדיסק שבו נשמרו הראיות, שהן הסרטונים שהוא צילם. הייתי רוצה לדעת מי נחשף אליו. כשאני פוגשת מישהו שעובד במשטרה אני רוצה לדעת אם הוא ראה שלוש שעות שלי בעירום. אני לא יודעת מי ראה את זה או איפה זה מאוחסן. אם אני רוצה גישה בעתיד, איפה זה נשמר, ועד מתי? בסוף זה תיעוד שלי, ואף אחד לא מוצא לנכון להגיד את זה. והחומרים האלו לא מאוחסנים בחרדת הקודש הגבוהה ביותר דווקא. הייתי רוצה יותר שקיפות.