השלכות מלחמת 7 באוקטובר על המצב הנפשי והתפקודי של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית: נקודת המבט של נפגעות ונפגעים

תקציר

מחקר זה עוסק בהשפעת מלחמת 7 באוקטובר על נפגעות ונפגעי אלימות מינית בישראל, ובוחן את המפגש בין טראומה מינית מוקדמת לטראומה הקולקטיבית של המלחמה. המחקר משלב ניתוח כמותי ואיכותני המבוסס על תגובות של 126 נפגעות ונפגעים לשאלון מקוון, ומתמקד בהשפעת המלחמה על רווחתם הנפשית והגופנית ובדרכי ההתמודדות שלהם. נמצא כי המשתתפות והמשתתפים תיארו מצב של "החייאת הטראומה", לצד החמרה של ממש במצב הנפשי והגופני שכללה התגברות של תסמינים פוסט-טראומטיים והשלכות על מגוון תחומי חיים דוגמת שינה, תזונה ויחסים בין-אישיים. המחקר מנתח את המנגנונים הרגשיים והמבניים שהובילו להחמרה המצב, לצד גורמי הגנה והתמודדות, ומציע צרכים ומענים ייחודיים שיכולים לסייע בהתמודדות עם המלחמה.

 

מבוא

מחקר זה עוסק במפגש שבין טראומה מינית לטראומה קולקטיבית בעקבות מלחמת 7 באוקטובר.[1]

האיום על החיים או על שלמות הגוף עומד בבסיסה של הטראומה, הכרוכה בתחושות אימה וחוסר ישע, ומעוררת תגובות של קטסטרופה.[2] הספרות המחקרית עסקה בהרחבה בפגיעה מינית כאירוע בעל פוטנציאל טראומטי, שלו השלכות עומק ראשוניות ומתמשכות. הפוטנציאל הטראומטי של מצב מלחמה נידון לראשונה בהקשר של שדה הקרב, אך כיום מקובל להכיר במצב המלחמה גם כטראומה קולקטיבית, אירוע קיצוני המנפץ את המרקם הבסיסי של החברה, כולל החברה האזרחית.[3] המפגש בין בין הטראומה המוקדמת לטראומה המאוחרת עומד במרכז מחקר זה, שמבקש לבחון את השפעות מלחמת אוקטובר 2023 על מצבם הנפשי ועל תפקודם של נפגעות ונפגעי אלימות מינית בישראל.

אירועי 7 באוקטובר גרמו לזעזוע עמוק בחברה הישראלית לגווניה. אופי מתקפת הפתע של ארגון חמאס והיקפה, ובכלל זה מעשי הרצח ההמוניים והחטיפה של 250 נשים, גברים וילדים, רובם אזרחים, לצד מתקפת טילים, הציבו בפני העורף הישראלי איום חסר תקדים. לראשונה במלחמות ישראל דווח גם על שימוש בפגיעה מינית במסגרת המתקפה. אל חזית הדרום נוספה החזית הצפונית מול חיזבאללה בלבנון, וזו הובילה לפינויָם של תושבי הצפון. נכון לכתיבת שורות אלו (ספטמבר 2024) עוד לא שבו לביתם עשרות אלפי תושבים מדרום ומצפון שאולצו לעזוב את בתיהם, 101 חטופות וחטופים נותרו בשבי, והמלחמה מוסיפה לגבות מחיר דמים חסר תקדים מכל הצדדים.

תגובות פסיכולוגיות לאירוע הטראומטי משפיעות באופנים שונים על הפרטים בחברה וכן על החברה בכללותה. מלחמה, המאופיינת בשינוי הסדר החברתי הקיים והמבנים החברתיים, וכן בשינויים כלכליים, יכולה לגרום, בין היתר, לשיבוש בתפקוד של מוסדות החברה, לשיבושים בהתנהלות הרגילה של המשק ולקושי באספקה של שירותי טיפול וסיוע לנפגעות ולנפגעים.[4] פעמים רבות גם לאחר סיום המלחמה נותרת זירת קרב של טראומה המונית משמעותית, בייחוד כאשר אין טיפול והתמקדות בהיבט זה. [5]

 

השלכות הפגיעה המינית

"פגיעה מינית" הוא מונח המתאר התנהגות או מעשה מיניים הנכפים על אישה, גבר, ילד או ילדה ללא הסכמתם.[6] שיעורי הדיווח על התופעה משתנים כתלות בהגדרה ומאופיינים בתת-דיווח שמקושר לבושה, לפחד ולקושי לשיים את האירוע כפגיעה מינית.[7] מחקרים שבחנו את שיעורי הפגיעה המינית באוכלוסייה מצאו כי במשך יותר משלושה עשורים נותרו הנתונים על שיעור מקרי הפגיעה המינית דומים, ווהם עומדים על כ-17%–25%.[8]

פגיעה מינית היא גורם לחץ בעל מאפיינים טראומטיים רבים החושפים את הנפגעת לטווח רחב של השפעות ראשוניות ומתמשכות.[9] לאירועים הטראומטיים יש השפעה ראשונית על התבניות הפסיכולוגיות של הנפגעת ועל מערכות הקשר והמשמעות הקושרות אותה לקהילה. אירועים טראומטיים, הכרוכים מעצם טבעם באיום על החיים או על שלמות הגוף, מעמתים את הנפגעת עם מצבים קיצוניים של חוסר ישע ואימה, ומעוררים תגובות של קטסטרופה.[10]

מחקרים הצביעו על השלכות נרחבות של פגיעה מינית, כמו שינויים באישיות הכוללים עיוותים בקשר ובזהות, דיכאון כרוני מלוּוה בתסמינים דיסוציאטיביים, הכחשה וקהות נפשית, תנודות בין סבילות קיצונית להתפרצויות זעם, התמכרות לסמים, אימפולסיביות, הפרעות חרדה והפרעות אפקטיביות, רה-ויקטימיזציה וריבוי תסמינים סומטיים.[11]

השפעות הפגיעה המינית על הנפגעות אינן אחידות ומשתנות בהתאם לאופי הפגיעה, לגיל הנפגעת, לסוג הקרבה לפוגע ולמאפייני הפגיעה (כמות, משך זמן, תכיפות).[12] גם האופן שבו יתבטאו ההשלכות תלוי בגורמים מתווכים, כמו אסטרטגיות התמודדות ותמיכה חברתית, העשויים להשפיע על תפקודה של הנפגעת בהמשך החיים אף יותר מהפגיעה עצמה.[13]

 

המפגש בין טראומה מוקדמת לטראומה מאוחרת

הנחת הבסיס שלנו בעת ביצוע המחקר הייתה כי טראומה של מלחמה היא בעצם "טראומה על טראומה" אשר משפיעה באופנים ייחודיים על נפגעות תקיפה מינית המתמודדות עם טראומה קודמת שמקורה בפגיעה המינית. בפועל, החיפוש של ספרות ומחקרים קודמים שעסקו בנקודת המפגש בין טראומת המלחמה לטראומה של פגיעה מינית מוקדמת כמעט לא הניב תוצאות. מרבית התוצאות עסקו בפגיעה מינית במהלך המלחמה, שהיא אסטרטגיה לכיבוש ולביזוי של האויב; שאילתות חיפוש ממוקדות הניבו גם מחקרים העוסקים בהשפעות המלחמה על עלייה בשיעורי האלימות, ובכלל זה אלימות מינית.

במחקר קודם שערכנו בתקופת משבר מגפת הקורונה, אשר בחן את ההשפעה של המגפה כטראומה קולקטיבית ואת השלכותיה על רווחתם של נפגעי אלימות מינית, תיארו המשתתפות והמשתתפים איך השפיעו עליהם המגפה והאמצעים להגבלת מגע ולמניעת הדבקה. נמצא כי התנאים שנוצרו תוארו על ידי המשתתפות והמשתתפים כמגבירים את הסיכון לרווחתם באופן ישיר ועקיף, באמצעות מניעת גישה למשאבי התמודדות.[14] עוד מצא המחקר כי חלק מהמשתתפות תיארו גם תחושות של הקלה, ביטחון וסנכרון עם הקצב של העולם סביבן, שלפתע האט. המשתתפות תיארו גם צורך בהתאמות של שירותים ייעודיים לנפגעות תקיפה מינית בתקופת משבר, באופן שמתיישב עם ממצאים אחרים על פגיעה בנגישות לאמצעי התמודדות בתקופת משבר.

במחקר שבחן את ההשפעות של חשיפה לטראומה קודמת על טראומה בהמשך החיים נמצא כי חשיפה קודמת לטראומה מגבירה את הסיכון לפתח תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD) בעקבות טראומה מאוחרת.[15] כן נמצא כי אירועי טראומה מרובים בעבר (כגון תאונה מסכנת חיים ופגיעה מינית בילדות) החריפו את הסיכון. במחקר זה נמצא סיכון מיוחד לפתח PTSD ולחוות תסמינים מוגברים בעקבות טראומה מאוחרת בקרב מי שחוו אלימות בילדותם, במובחן מטראומות קודמות אחרות.

מחקר אחר בחן את ההשלכות הפסיכולוגיות של מלחמה על התמודדות עם אסון טבע שהתרחש בהמשך החיים. נמצא כי למי שחוו כחיילים טראומת מלחמה לפני אסון הטבע היו תסמינים נפשיים וטראומטיים מוגברים יותר ממי שלא נחשפו לטראומה קודמת במלחמה. המשתתפים שפיתחו PTSD בעקבות המלחמה ולפני אסון הטבע דיווחו גם על דיכאון, חרדה, כעס ותסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. מסקנות המחקר הן כי לעָבָר טראומטי יש השלכות שליליות על תגובה לאירוע טראומטי נוסף ועל התמודדות עימו, ובייחוד על הסיכון לפתח PTSD.[16]

במחקר ארוך טווח (2009–2011) שעסק בפליטים שמצאו מקלט בגרמניה נמצא כי אלו שחוו אירועי חיים טראומטיים במהלך תקופת השיקום והטיפול חוו החמרה בתסמינים הפוסט-טראומטיים (PTS) , חרדה ותסמינים של דיכאון לאחר האירוע, בהשוואה למי שלא חוו אירוע טראומטי נוסף. נמצא שאירועים טראומטיים "חדשים" במהלך החיים הם גורם סיכון להגברת תסמינים פוסט-טראומטיים.[17]

מהמחקרים השונים אפשר ללמוד על ההשפעה של טראומה קודמת, על ההתמודדות של נפגעות ונפגעי אלימות מינית עם אירועי חיים טראומטיים, ובייחוד כאלה המסכנים את שלמות הגוף והנפש. אירוע טראומטי (וּודאי אירוע טראומטי מתמשך או סדרת אירועים טראומטיים) וההתמודדות עימו לאורך זמן משפיעים באופן ייחודי על יכולת ההתמודדות ועל התגובות והצרכים.[18]

 

המחקר

שאלות המחקר

1. כיצד נפגעות ונפגעי אלימות מינית תופסים את ההשפעה של המלחמה בישראל על הרווחה הפסיכו-סוציאלית שלהם?
2. מה הצרכים הייחודים של אוכלוסייה זו?
3. כיצד נפגעות ונפגעי אלימות מינית תופסים את המענים הדרושים להם בתקופת מלחמה?

שיטת המחקר

המחקר נערך בשיטת מחקר משולבת – כמותית ואיכותנית – בקרב מדגם נוחות של משתתפות ומשתתפים שהזדהו כנפגעי אלימות מינית והתנדבו למלא את השאלון.

במחקר השתתפו 126 משיבים ומשיבות (122 נשים, 3 גברים, 1 א-בינארי).[19]

המשתתפות ענו על שאלון פתוח, אשר הופץ באמצעות עמוד הפייסבוק של האיגוד. הניתוח האיכותני התבסס על ניתוח התמות שעלו בתשובות. הניתוח הכמותי התבסס על קידוד של המידע לקטגוריות כדי לאפשר ניתוח סטטיסטי תיאורי. מצרף שיטות המחקר אִפשר לקבל תמונה רחבה על התופעה הנחקרת ובחינה שלה מזוויות שונות.

היבטים אתיים

המחקר קיבל את אישור ועדת האתיקה של אוניברסיטת בר אילן. לנוכח הרגישות הנובעת ממשבר המלחמה ומרקע הפגיעה של המשתתפות עוצב המחקר בהתאם לקוד האתי למחקר עם נפגעי עבירה של האגודה הישראלית,[20] ובהתאם למקובל בספרות המחקר.[21] בין היתר, הוצע למשתתפות להיעזר בסיוע מקצועי של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית לאחר מילוי השאלון, וניתנה להם אפשרות ליצור קשר ישיר עם עורכות המחקר ואף למלא איתן את השאלון באופן פרונטלי.

 

ממצאים

הממצאים חולקו לארבע קטגוריות: השלכות המלחמה על מצבן הנפשי והפיזי של נפגעות; מנגנונים רגשיים ומבניים שהשפיעו על מצבן; גורמי הגנה והתמודדות עם דחק שנוצר מהמלחמה; וצרכים ייחודים של נפגעות בהתמודדות עם המלחמה.

 

1. קטגוריה ראשונה: "החייאת הטראומה" – השלכות המלחמה על מצבן הנפשי והפיזי של נפגעות

באופן בולט, המשתתפות במחקר תיארו מעין "החייאה של הטראומה" בעקבות המלחמה – חזרה או התגברות של דפוסים ותסמינים שחוו בעבר בעקבות הטראומה המינית. על פי הניתוח הסטטיסטי, כ-74% מהנפגעות שהשתתפו במחקר תיארו החמרה במצב הנפשי שלהן בעקבות המלחמה והשלכותיה.

 

1.1 השלכות נפשיות והתגברות תסמינים פוסט-טראומטיים: חרדה, רגרסיה והצפה

המשתתפות תיארו שורה ארוכה של תסמינים פוסט-טראומטיים שחזרו או התגברו מאז 7 באוקטובר, ובהם הצפה של תכנים טראומטיים, תחושת חרדה והתקפי חרדה, דיכאון, הלם, דריכות, סיוטי לילה, פלאשבקים, מחשבות טורדניות, מחשבות אובדניות, קשיי ריכוז ושינויים קיצוניים במצב הרוח. אלו תוארו על ידי המשתתפות כפגיעה משמעותית במצבן הנפשי, לעיתים עד כדי התמוטטות נפשית של ממש.

כך למשל תיארה את השפעת המלחמה אחת המשתתפות: "חרדות, נזכרת בדברים שעברתי כשהייתי קטנה, ונזכרת בכל מה שעברתי בחיים. קריסה נפשית". משתתפת אחרת תיארה את החוט המקשר בין טראומת העבר למתרחש בהווה, אשר מְחיה את הטראומה המוקדמת: "חיבור בין אימת העבר לתמונות ההווה".

גם נפגעות שהיו במצב נפשי "יציב" לפני המלחמה וחשו מאוזנות בהתמודדות שלהן עם הפגיעה תיארו החמרה והידרדרות במצבן הנפשי: "גיהינום. משבר נפשי שלא היה לי כמותו. אחרי שנים של 'החלמה', עבודה, לימודים, נישואים. הכול קרס. הטראומה התפרצה במופע שיא. אין לתאר. תסמינים שאפילו לא היו לי בעבר".

משתתפות תיארו את הצורך להפנות את כל המשאבים להישרדות בסיסית ולתפקוד יומיומי. צורך זה עמד בקונפליקט מול ההתגייסות החברתית הנרחבת ליוזמות התנדבות ותרומה בתחילת המלחמה, וחידד את תחושת החריגות. "יש הרבה הרגשה של רצון לעזור ומנגד חוסר יכולת ומסוגלות, נפשית ופיזית", כתבה אחת המשתתפות.

הממצאים הסטטיסטיים משלימים את תיאוריהן של הנפגעות שהשתתפו במחקר. 57% מהמשתתפות תיארו החמרה בתסמינים שמקורם בפגיעה המינית שעברו. 53% דיווחו שבעקבות המלחמה התגברו תסמינים של פלאשבקים של הפגיעה שעברו; 40% דיווחו על תחושות כלליות של חרדה, ו-83% דיווחו על הגברה במחשבות הטורדניות הקשורות לפגיעה המינית שחוו.

חלק מהנפגעות תיארו תגובה של ניתוק והדחקה אל מול ההצפה הרגשית שחוו. "רוב הזמן אני מנותקת, הרבה יותר מבדרך כלל, תחושה של להיות צופה מהצד", כתבה אחת. "[המלחמה] הקצינה את התחושות ו/או הניתוק והדיסוציאציה, הגדילה את המצוקה היומיומית והפכה אותי לחסרת קול".

 

1.2 השלכות פיזיות

המשתתפות תיארו השלכות פיזיות בעלות אופי סומטי שנגרמו ממצב הלחימה, ובכללן קשיי נשימה, התקפי בכי תכופים, עייפות, קיפאון וכאבים גופניים. שני התחומים השכיחים ביותר בתיאורי המשתתפות היו בעיות בתחום השינה ובתחום התזונה.

61% מהנפגעות שהשתתפו במחקר תיארו שינויים לרעה בהרגלי השינה שלהן. לשינויים היו מגוון ביטויים: קושי בהירדמות, שינה טרופה ומקוטעת, שינויים בשעות השינה, סיוטים בשינה, תלות בכדורי שינה, שינה מרובה. בין התיאורים של המשתתפות במחקר: "שינה לא איכותית, אפילו עם כדורי שינה"; "השינה זוועה. חזרו סיוטים"; "בהתחלה כמעט ולא הצלחתי לישון. היה קשה להירדם, ולמשך כחודשיים לא הצלחתי לישון יותר מארבע שעות ברצף".

33% מהנפגעות שהשתתפו במחקר תיארו שינויים לרעה בהרגלי התזונה והאכילה שלהן. המשתתפות תיארו שינויים בדפוסי האכילה, ובכללם ירידה בתיאבון וקושי לאכול, אכילה מוגברת, אכילה רגשית ואכילה בלילות. בין התיאורים של המשתתפות במחקר: "התיאבון נפגע מאוד, לפעמים אוכלת רק ארוחה אחת ביום"; "אני אוכלת הרבה יותר, גם אוכל שאני לא אוהבת בכלל, יש לי מעין התקפי אכילה, בעיקר בלילה".

 

1.3 השלכות בין-אישיות

המשתתפות במחקר תיארו השפעה של מצב המלחמה על יחסים בין-אישיים. 17% תיארו השלכות שליליות על מערכות היחסים הזוגיות שלהן, ו-25% תיארו השלכות שליליות על מערכות יחסים אחרות. המשתתפות הרבו לתאר קונפליקטים הקשורים בקושי בניהול מערכות היחסים וכן בקושי של האחרים.ות להכיל את המצוקה שלהן בתקופה זו. "אני חווה כל ריב עם בני משפחה עכשיו הרבה יותר קשה. הייתי רוצה יותר רגישות", תיארה אחת המשתתפות.

בפרט תוארה פגיעה בתחום האינטימיות והמיניות. המשתתפות תיארו קושי באינטימיות ובקיום יחסי מין בשל המצב הכללי, וכן בשל הצפה שנבעה מחשיפה לפגיעות המיניות שהתרחשו בטבח ובשבי. כך תיארו זאת המשתתפות: "הייתה תקופה ארוכה במלחמה שבה התקשיתי לקיים יחסים אינטימיים עם בן הזוג"; ״הרגשתי שאני לא מסוגלת וכל מצב אינטימי זרק אותי לתמונות אימה".

 

2. קטגוריה שנייה: מנגנונים רגשיים ומבניים שהובילו להחמרה במצבן של נפגעות

המשתתפות במחקר תיארו מאפיינים של תקופת המלחמה שהיו כר פורה להחייאת הטראומה ולהשלכות הנפשיות, הפיזיות והבין-אישיות אשר תוארו לעיל. קטגוריה זו מחולקת למנגנונים רגשיים ומבניים.

 

2.1 מנגנונים רגשיים שהובילו להחייאת הטראומה

2.1.1 "היררכיה של פגיעות" – דחיקה לתחתית סדר העדיפויות החברתי

הנפגעות סיפרו כי לאחר פרוץ המלחמה נדחקה הפגיעה שעברו לתחתית סדר העדיפויות הציבורי, והיא לא מעוררת עניין ציבורי יותר, מכיוון שיש נפגעים "חדשים" אשר זוכים לתשומת הלב ולתמיכה חברתית. המשתתפות תיארו גם את התחושה שהנפגעים "החדשים" זוכים ליחס אוהד מכיוון שמדובר בפגיעה על ידי אויב, ולא על ידי בן משפחה או מכר. אחת המשתתפות תיארה זאת כך: "המלחמה הוכיחה שטראומה מינית אינה מעניינת אותה [את המדינה] אלא אם ערבי אנס אותך. אנחנו אוויר. המדינה ואנשי מקצוע יכלו לעזור, אבל בחרו שלא. יש טראומה שווה יותר וטראומה שווה פחות".

2.1.2 שחזור השקיפות של הפגיעה

הנפגעות תיארו כיצד דחיקתן לשוליים והיעדר הקשב הציבורי, שהתבטאו גם בפגיעה בטיפול שהן מקבלות (אשר תפורט במנגנונים המבניים), מהדהדים את התחושה שחשו בעת הפגיעה, כאשר אף אחד לא ראה אותן ולא דאג להפסיק את הפגיעה בהן. בין התיאורים: "המלחמה הציפה הרבה חוסר אונים, אימה ותחושת נטישה. מרגישה שבמקום מסוים הקשיים שלי נשכחו או פחות חשובים"; "כשאני נפגעתי אף אחד לא הסתכל לעברי, בטח לא הרעיף כזו דאגה, משאבים וטיפולים מותאמים".

2.1.3 שחזור תחושת הפקעת השליטה

הפקעת השליטה על הגוף ועל הרצון החופשי נחשבת לאחד המאפיינים המוכרים ביותר של הפגיעה המינית, ולעיתים קרובות היא מלווה נפגעות ונפגעים גם לאחריה. מצב המלחמה, המאופיין גם הוא מטבעו באובדן שליטה מסוים, הציף את התחושה הזאת בקרב חלק מהמשתתפות במחקר ונתפס כמחמיר את מצבן הנפשי. כך תיארה זאת אחת המשתתפות: "ההרגשה של להיות שוב במקום של חוסר מוגנות, חוסר שליטה, מאוד מאיימת ומפחידה, בעיקר כשמדובר בילדיי שעלולים להיפגע".

2.1.4 הפעלת טריגר בעקבות הדיווחים על פגיעה מינית במלחמה

משתתפות תיארו את העיסוק התקשורתי והציבורי האינטנסיבי בפגיעות המיניות שהתרחשו בטבח ובשבי כטריגר אשר מייצר הצפה ופלאשבקים לפגיעה המינית שחוו בעצמן. בין התיאורים: "צמודה לחדשות, חרדות, לחץ, פלאשבקים בכל פעם כשנאמרות מילים כמו אונס, תקיפה מינית"; "מציף הרבה טריגרים והזדהות עם הכאב".

2.1.5 תחושת בגידה והשתקה בעקבות התעלמות הקהילה הבין-לאומית

המשתתפות תיארו תחושות של קיפוח, נטישה והשתקה בעקבות יחס הקהילה הבין-לאומית והתעלמותם של ארגוני הנשים מן הפגיעות המיניות שבוצעו במלחמה, והרגישו שוב כי הן, הנפגעות, אינן מקבלות תמיכה וזוכות להתעלמות מהסביבה. "זאת חוויה קשה שארגוני נשים לא גינו את האירועים, שאנחנו צריכים להוכיח ולהסביר, וגם זה מרגיש לא מספיק כי יש הכחשה".

 

2.2 מנגנונים מבניים שהובילו להחייאת הטראומה

2.2.1 הצטלבות פגיעות

חלק מהנפגעות תיארו מצב של התמודדות כפולה: קשיים חדשים שנבעו ממצב הלחימה (פינוי, עזיבה של הבית לטובת דיור שיש בו מרחב מוגן, בן זוג או ילדים בלחימה ועוד), שנוספו על הקשיים הקיימים בעקבות הפגיעה המינית. כך למשל תיארה אחת הנפגעות את הקושי של הפינוי מהבית בצפון כרובד של קושי והתמודדות שמייצר חוסר יציבות וחוסר ודאות נוסף על הפגיעה המינית: "אני מפונה מהצפון, אז בסוג של קושי. קושי נוסף שלא רואים את הסוף".

2.2.2 הפחתה ושינוי בזמינות שירותי הטיפול

הנפגעות שהשתתפו במחקר סיפרו כי חלק מהמטפלות והמטפלים הרגשיים שינו או ביטלו כליל את הטיפול הקבוע מכיוון שהתנדבו לטפל במפונים או בניצולים, וחלקם גויסו למילואים. בעקבות זאת נותרו הצרכים הטיפוליים שלהן ללא מענה. בין התיאורים: ; "לצערי, הפסיכולוג שלי גויס למילואים כך שחשתי מעט ננטשת או נשמטת".

2.2.3 קושי לממן טיפול נפשי

נוסף על השינוי בזמינותם של המטפלים, תיארו נפגעות כיצד ההשלכות הכלכליות של המלחמה פגעו ביכולתן לממן טיפול נפשי. בעוד חלק מהמשתתפות תיארו כאמור ירידה בזמינות של המטפלות והמטפלים הרגשיים, חלקן נאלצו לוותר על טיפולים או לצמצם אותם ביוזמתן בשל הצורך לתעדף הוצאות אחרות. אחת מהן כתבה: "המצב הכלכלי נהיה בלתי נסבל ונאלצתי לצמצם טיפול".

2.2.4 היעדר מענים למצבי דחק אקוטיים בעקבות ההחמרה הקשורה למלחמה

חלק מהנפגעות תיארו כי המלחמה החריפה את מצבן הנפשי, אך כשפנו לקבלת עזרה לא הצליחו למצוא מענה טיפולי, דווקא בעת שבה היו זקוקות לו יותר מכול. נראה כי הקושי בקבלת מענה טיפולי תואם את המצב הכללי בשירותי בריאות הנפש והטיפול הנפשי הציבוריים, אשר מתאפיין בתורי המתנה ארוכים ובמחסור במסגרות טיפול. בעקבות עליית הביקוש לטיפול נפשי ופסיכיאטרי בעקבות המלחמה בציבור כולו, ובפרט בקרב תושבי הדרום, גברה מצוקת המקום אף יותר. בין תיאורי המשתתפות: "אין מקום במקומות טיפוליים ולא קיבלו אותי בגלל מחסור במקום ובצוות במספר מקומות״; "כשפניתי לפסיכיאטרית בקופת חולים וביקשתי הפניה לטיפול סורבתי. נאמר לי כי אין טעם אפילו לכתוב הפניה כי אני לא אקבל שום טיפול, משום שכל המשאבים הדלים גם ככה מופנים לטיפול בתושבי הדרום".

2.2.5 פגיעה בביטחון האונטולוגי

הנפגעות תיארו את הפגיעה בתחושה שהמדינה תדאג לרווחה של אזרחיה ואזרחיותיה כגורם להחמרה במצבן. מדבריהן עלתה תחושת נטישה, שלוּותה באובדן הביטחון והאמון במדינה ובמוסדותיה, וביכולתם – ורצונם – לדאוג ולטפל באזרחיות ובאזרחים בעת שהם זקוקים לה יותר מכול. בין תיאורי המשתתפות: "[המלחמה] מעצימה את הלבד והנטישה של המדינה"; "המדינה בגדה בי/בנו בצורה כל כך קשה, ולצערי אני לא מאמינה לה יותר ולא מצפה ממנה לכלום"; "המדינה חייבת להתעורר על אופן הטיפול באנשיה. הרבה אנשים שנותנים כל כך הרבה וננטשים כשצריך להשיב להם".

 

3. קטגוריה שלישית: גורמי הגנה והתמודדות עם הדחק הנובע מהמלחמה

הנפגעות שהשתתפו במחקר תיארו גורמים שונים שסייעו להן להתמודד עם הדחק שנגרם בעקבות המלחמה.

 

3.1 קשר זוגי כמשאב תמיכה

חלק מהנפגעות תיארו את הקשר הזוגי בחייהן כמשאב שתרם ליכולת ההתמודדות שלהן. כך תיארה זאת אחת המשתתפות: "הקשר הזוגי מהווה תמיכה מדהימה ומשמעותית וגם משמש אסקפיזם".

 

3.2 חוסן ומיומנויות שנרכשו בהתמודדות עם הפגיעה המינית

חלק קטן מהמשתתפות תיארו את הפגיעה המינית שחוו כגורם שסייע להן לפתח חוסן ומיומנויות ששימשו אותן להתמודדות עם הדחק שנוצר ממתקפת הפתע והמלחמה. הנפגעות תיארו כיצד הכלים שפיתחו במשך השנים שבהן התמודדו עם הפגיעה המינית, דוגמת עשייה לתיעול הכאב או שגרת ספורט, סייעו להן גם בהתמודדות עם הסיטואציה הנוכחית. בין התיאורים: "מהיום הראשון הקמתי חמ״ל סיוע, ודרכו תיעלתי את הכאב. הפוסט-טראומה יש לה שכבות הגנה, ובמצבי דחק לאומיים היא מוציאה ממני את המיטב"; "[אני] ממשיכה פעילות גופנית: ריצה ואופניים. בלי מעצורים. זה מה שמחזיק אותי";  "אני מתמודדת טוב יחסית לעובדה שנפגעתי בעבר. מניחה שזה משום שעשיתי תהליכי טיפול לאורך השנים".

 

3.3  הכרה בערך שירותי הטיפול כאמצעי לשימור ההחלמה

בעוד חלק מהמשתתפות במחקר תיארו היעדר נגישות של המענה הטיפולי, חלק אחר ציינו שהצליחו לפנות לטיפול ואף להגביר את תכיפות המפגשים, באופן שסייע להן לצלוח את התקופה. כך תיארה זאת אחת מהן: "אני נעזרת בטיפול פסיכולוגי פרטי. חלק מהתקופה העליתי לפעמיים בשבוע כדי להחזיק מעמד".

 

3.4 מינימליזציה של הפגיעה המינית

חלק מהנפגעות תיארו כי הפגיעות ה"חדשות" סייעו להן לראות את הפגיעה שחוו באור שונה; מעין שינוי בפרופורציה שנתפס כחיובי, והוביל למינימליזציה של הפגיעה בהן כאשר הפגיעה שלהן נראית "קלה" אל מול הזוועות הנוכחיות. בין התיאורים: "הם מעמידים את הפגיעה שלי בפרופורציה חדשה"; "מהי הפגיעה שלי לעומת השואה הזאת".

 

4. קטגוריה רביעית: צרכים ומענים שיכולים לסייע בהתמודדות עם המלחמה

באופן תואם לגורמים שהשפיעו על מצבן של נפגעות בהתמודדות עם המלחמה, ציינו המשתתפות את הצורך בהגברת המענים הטיפוליים הציבוריים הייעודיים ובהכרה בהשלכות על מי שחוו טראומה מוקדמת.

 

4.1 טיפולים נפשיים זמינים, איכותיים ונגישים

צורך מרכזי שציינו הנפגעות שהשתתפו במחקר הוא טיפול נפשי זמין, מסובסד ושאינו כרוך בדרישות בירוקרטיות מורכבות, לצד הכשרה של מטפלות ומטפלים לעיסוק בטראומה. בין התשובות לשאלון: "מקווה שיום יבוא ויהיה אפשר לקבל מימון מהממשלה ויהיו מספיק מטפלים שזו, נראה לי, עיקר הבעיה כי זה לא הגיוני לחכות שנה לטיפול"; "זמינות גבוהה יותר למענים פסיכיאטריים, התגמשות בתנאי סל שיקום, הפחתת בירוקרטיה".

 

4.2 מעגלי שיח וטיפול ייעודיים

הנפגעות תיארו את הצורך במעגלי שיח או בקבוצות תמיכה ייעודיות לנפגעות תקיפה מינית שבהם יוכלו לדבר עם נפגעות אחרות על התחושות שלהן בעת הזו, מתוך הכרה בערך של השיח עם מי שנמצאות במצבן. בין התשובות: "טיפול/קבוצה ייעודי לנפגעות תקיפה מינית במצב הנוכחי שמציף מאוד"; "הייתי רוצה לאתר מעגלים של בנות גילי שיכולות לדבר בשפה משותפת על מה עובר עלינו עכשיו. לראות אחת את השנייה, לדעת שאנחנו לא לבד".

 

4.3 העלאת מודעות להשלכות המלחמה על הנפגעות

המשתתפות ביקשו להעלות את המודעות הציבורית ואת המודעות של אנשי מקצוע להשפעה הייחודית של המלחמה על מצבן של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. בין התשובות: "בשיח הציבורי לתת מקום לאיך שהדברים במלחמה הזאת שקרתה מעלים טריגרים לנפגעות מינית"; "חייבים, אבל חייבים, להעלות את המודעות של החברה להשפעה שיש למלחמה הזאת על נפגעות"; "הרגשתי שיכולתי לקבל עזרה. היה מאוד קשה שרוב האנשים לא ידעו ולא הבינו מה קרה ומה הקשר בין מה שקרה לטראומה שלי. רק היום כשהתפרסמה כתבה על פגיעות מיניות פתאום חברים הבינו למה אני במשבר. צריך יותר הסברה בתקשורת".

 

סיכום

מלחמה היא אירוע חירום משברי, קיצוני וטראומטי המאיים באופן ישיר על פרטים, קהילות והחברה בכללותה, אשר נושא השלכות שליליות נרחבות ועמוקות הנוצרות בפרק זמן קצר.[22] מחקר זה בחן איך השפיעה המלחמה שפרצה באוקטובר 2023 בישראל כטראומה קולקטיבית על נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, מתוך הנחת מוצא כי למלחמה השלכות ייחודיות על אוכלוסייה זו. ממצאי המחקר מציגים תמונה מורכבת וכואבת של השלכות המלחמה וגזרותיה על נפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

הממצא העיקרי שחזר בתיאורי המשתתפות, וחוזק על ידי הניתוח הסטטיסטי, הוא מצב של "החייאת הטראומה", לצד החמרה של ממש במצב הנפשי והשלכות על תחומי חיים דוגמת שינה, תזונה ויחסים בין-אישיים. מצב החירום שנכפה על כולנו ב-7 באוקטובר השפיע על אוכלוסיית הנפגעים והנפגעות באופן ייחודי, גרם להצפה בלתי נשלטת ועורר חלקים ותגובות הקשורות לטראומה המינית שחוו. מצב זה, , הוא האופן שבו משפיעה טראומה חוזרת על מי שהתמודדו בעבר עם טראומה. לטראומה מינית יש השפעה על התבניות הפסיכולוגיות. ההתמודדות עם המלחמה והשלכותיה היה לה היבט ייחודי בקרב הנפגעים והנפגעות. הדחיקה לשוליים בשל הנפגעים "החדשים"; וההתעלמות וההכחשה של העולם חשפו פצעים שכוסו. העיסוק בפגיעה מינית הוסיף רובד של קושי. התחושה שהמדינה והסביבה לא ראו את הצרכים היחודיים שלהן בתקופה זו הדהדה את העמידה מהצד, ואפילו ההפקרה, שחוו ממי שלא רצו לראות כשהפגיעה התרחשה.

לצד המנגנונים הרגשיים שהובילו להצפת הטראומה, תוארו גם מנגנונים מבניים שתרמו למהלך זה, דוגמת ירידה בזמינות שירותי הטיפול דווקא בתקופה שבה היה בהם צורך יותר מכול, וכן השלכות כלכליות של המלחמה שגרמו להן לתעדף צרכים כלכליים אקוטיים על פני טיפולים רגשיים. הצעותיהן של הנפגעות למתן שירותי טיפול זמינים ללא מסכת ייסורים בירוקרטיים ולקיומן של קבוצות שיח ייעודיות היו יכולות לסייע בהקשר זה.

באופן מעניין, כיצד מנגנוני ההתמודדות שפיתחו במשך השנים כדי להתמודד עם הפגיעה המינית שחוו תועלו להתמודדות עם המצב וסייעו להן בהתמודדות עם המצב בתחילת המלחמה. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם ספרות המחקר המלמדת על הצורך במנעד רחב של מענים נפשיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים עבור נפגעות ונפגעים בימי שגרה, וביתר שאת בתקופת מלחמה.[23]

בדומה לממצאי המחקר על התמודדות נפגעות ונפגעים במשבר הקורונה, גם ממצאי מחקר זה מאותתים בפני הקהילה המקצועית העוסקת בטיפול בנפגעות ובנפגעים על הצורך בהתאמה ובהנגשה של השירותים למצבי חירום. בפרט יש לשקול פיתוח מעני טיפול קבוצתיים ולהנגיש מידע על שירותי סיוע וטיפול, באופן שינכיח את ההכרה במצבם של הנפגעים והנפגעות.

בקשתן העיקרית של המשתתפות הייתה ש"יראו" אותן. בתוך כך נציין כי בסקר התקבלו תגובות רבות המביעות הכרת תודה על עצם קיומו ועל הפניית הקשב לצרכים של נפגעים ונפגעות, אשר הפתיעו אותנו ונגעו לליבנו באופן אישי. מטרת מחקר זה היא להשמיע את קולן של הנפגעות לקהילה המקצועית ולקובעי המדיניות, ובכך לקדם פיתוח מענים טובים וראויים בכל זמן, ובייחוד בזמני משבר ומצוקה כמו אלו שחווינו בשנה האחרונה.

 

---

על המחברות

עו"ד ד"ר (יישוב סכסוכים) כרמית קלר-חלמיש היא מנהלת תחום המחקר באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. מרצה בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן.

פרופ' קרן גואטה היא ראשת התוכנית לקרימינולוגיה קלינית באוניברסיטת בר אילן. מייסדת ומנהלת שותפה של האגודה הישראלית לוויקטימולוגיה.

 

 

[1] המחברות מבקשות להודות למשתתפות ולמשתתפים במחקר, שהסכימו להקדיש מזמנם ולחלוק מניסיונם בתקופה סוערת ומורכבת זו.

[2] ג״ל הרמן (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.

[3]G. Hirschberger (2018). Collective trauma and the social construction of meaning. Frontiers in Psychology, 9, Article 1441. doi.org/10.3389/fpsyg.2018.01441.

[4]V. Nikolic-Ristanovic & L. Stevkovic (2016). Women and children as victims and offenders: The impact of armed conflict and post-conflict period challenges. In H. Kury, S. Redo, & E. Shea (eds.), Women and Children as Victims and Offenders: Background, Prevention, Reintegration – Suggestions for Succeeding Generations (pp. 559–594), I. Switzerland: Springer.

[5] שם.

[6] המונח ״פגיעה מינית״ הוא שם כולל למעשים בעלי אופי מיני שנעשו ללא הסכמה. המונח כולל סוגים שונים של פגיעות דוגמת אונס, מעשה סדום, גילוי עריות, אונס קבוצתי, התעללות מיניות והטרדה מינית אשר מוגדרים בחוקים השונים וכן בהגדרות הקליניות.

[7]S. C. Taylor & L. Gassner (2010). Stemming the flow: Challenges for policing adult sexual assault with regard to attrition rates and under‐reporting of sexual offences. Police Practice and Research: An International Journal, 11(3), pp. 240–255. ראו גם ״נתונים כלליים״ באתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית,www.1202.org.il/centers-union/info/statistics/general-data

[8] א' מור (2009). ממדי החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים בישראל ומאפייניה: הערכה ראשונית. סוגיות חברתיות בישראל, 7, עמ׳ 46–65; J. K. Rinehart & E. A. Yeater (2011). A qualitative analysis of sexual victimization narratives. Violence against women, 17(7), pp. 925–943; E. A. Casey & P. S. Nurius (2006). Trends in the prevalence and characteristics of sexual violence: A cohort analysis. Violence and Victims, 21(5), pp. 629–644

[9] ק' קורטואה (2004). ריפוי פצע גילוי העריות: מודל טיפולי ששם דגש על בעיות זיכרון משוחזר. בתוך צ' זליגמן וי' סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות (עמ' 195–228). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

[10] הרמן, טראומה והחלמה.

[11] B. G., Amado, R. Arce, & A. Herraiz (2015). Psychological injury in victims of child sexual abuse: A meta-analytic review. Psychosocial Intervention, 24(1), pp. 49–62; R. Campbell, E. Dworkin, & G. Cabral (2009). An ecological model of the impact of sexual assault on women's mental health. Trauma, Violence, & Abuse, 10(3), pp. 225–246; D. M. Fergusson, G. F. McLeod, & L. J. Horwood (2013). ‏Childhood sexual abuse and adult developmental outcomes: Findings from a 30-year longitudinal study in New Zealand. Child Abuse & Neglect, 37(9), pp. 664–674; M.A. Polusny & V.M. Follte (1995). Long ‏term correlates of child sexual abuse: Theory and review of empirical literature. Applied & Preventive Psychology, 4, pp. 143–166.

[12] הרמן, טראומה והחלמה; F. Putnam (2003). Ten year research update review: Child sexual abuse. Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 42, pp. 269–278; M. G. Runtz & J. R. Schallow (1997). Social support and coping strategies as mediators of adult adjustment following childhood maltreatment. Child Abuse & Neglect, 21(2), pp. 211–226.

[13] J. Briere & D. M. Elliott (1993). Sexual abuse, family environment, and psychological symptoms: On the validity of statistical control. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 61(2), pp. 284–288; Runtz & Schallow, Social support and coping strategies; M. O. Wright, E. Crawford, & K. Sebastian (2007). Positive resolution of childhood sexual abuse experiences: The role of coping, benefit-finding and meaning-making. Journal of Family Violence, 22(7), pp. 597–608.

[14]K. Gueta & C. Klar-Chalamish (2022). “The Global sense of disaster synchronized with my own disaster”: Implications of Covid-19 Crisis on victim/survivors of sexual violence psychosocial well-being. Qualitative Health Research, 32(6). doi.org/10.1177/10497323221089878.

[15] N. Breslau et al. (1999). Previous exposure to trauma and PTSD effects of subsequent trauma: Results from the Detroit Area Survey of Trauma. American journal of Psychiatry, 156(6), pp. 902–907.

[16] P. B. Sutker et al. (2002). Exposure to war trauma, war-related PTSD, and psychological impact of subsequent hurricane. Journal of Psychopathology and Behavioral Assessment, 24, pp. 25–37.

[17] K. Schock et al. (2016). Impact of new traumatic or stressful life events on pre-existing PTSD in traumatized refugees: Results of a longitudinal study. European Journal of Psychotraumatology, 7(1), 32106.

[18] לקריאה נוספת: E. E. Van Voorhees et al. (2012). Childhood trauma exposure in Iraq and Afghanistan war era veterans: Implications for posttraumatic stress disorder symptoms and adult functional social support. Child Abuse & Neglect, 36(5), pp. 423–432; E. A. Dedert et al. (2009). Association of trauma exposure with psychiatric morbidity in military veterans who have served since September 11, 2001. Journal of Psychiatric Research, 43(9), pp. 830–836.‏

[19] בשל הרוב המובהק של הנשים מבין משתתפי המחקר, ומטעמי נוחות לשונית, בהמשך מאמר זה ייעשה שימוש בלשון נקבה.

[20] האגודה הישראלית לויקטימולוגיה, קוד אתיקה במחקר עם נפגעי ונפגעות עבירה.

[21]C. Vindrola-Padros et al. (2020). Carrying out rapid qualitative research during a pandemic: Emerging lessons from COVID-19. Qualitative Health Research, 30(14), pp. 2192–2204. doi.org/10.1177/1049732320951526.

[22] ע׳ זלצברגר ור׳ ונוייפלד (2022). ניהול מצבי חירום בישראל: לקראת דוקטרינה ישראלית ומסגרת רגולטורית כוללת. אוניברסיטת חיפה, minervaxtremelaw.haifa.ac.il/wp-content/uploads/2022/03/SalzbergerNeufeld-24-2-2022-1.pdf. לקריאה נוספת: י׳ סבג, א׳ רזניקובסקי-קוראס וט׳ ארזי (2024). השפעות מלחמת ״חרבות ברזל״ על ילדים ובני נוער בישראל. ירושלים: מכון ברוקדייל. brookdale-web.s3.amazonaws.com/uploads/files/Israel-Hamas_War_Children_and_Youth.pdf

[23] K. Gueta (2022). Recovery from sexual victimization: Toward developing a recovery capital framework. Journal of Aggression, Maltreatment & Trauma, 31(8), pp. 1014–1032.