גיבור גדול: גברים נפגעי טראומה מינית במלחמת 7 באוקטובר

היי אתה! גיבור גדול –

בוא והראה שאתה יכול

זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה

בוא והראה לה קצת חיבה. […]

בוא והראה לי

שאתה, יודע לפחוד[1]

 

אירועי 7 באוקטובר והמלחמה הביאו את החברה  הישראלית לחוויות קיצון. חווינו שבר גדול, טלטלה רגשית אקוטית שלוותה בערעור תפיסות עולם בסיסיות ובריסוק הביטחון האישי, כל זאת בסביבה חסרת כל יציבות ובתחושת אימה קיומית מתמשכת.

מצב החירום שפקד את מדינת ישראל הוביל לרגרסיה בתפיסת תפקידי המגדר של גברים ונשים כאחד. השיח המיליטנטי והכוחני הפך לדומיננטי. אל הגברים הופנתה האחריות לנטרל את המקום הקורבני הבלתי נסבל שאליו נקלענו כעם וכאומה, ולהחזיר את הביטחון בכוח, בעליונותנו הצבאית והלאומית. אל שדה הקרב נשלחו בעיקר גברים, אשר הפכו באחת למכונות מלחמה ונאלצו לשלם את מחירה – בדמם, בגופם ובנפשם. הגברים שוב נמדדים בעיקר על סמך גבורתם, והיא בעצם ההוכחה הניצחת לגבריותם.

נפגעי טראומה מינית, מנגד, מסתובבים בעולם כגברים חסרים; גברים שגבריותם נלקחה מהם בכפייה, גברים שנגזלה מהם היכולת להגן על עצמם והם נכשלו בציווי המגדרי שלהם לגבור, להתגבר ולהחזיר מלחמה שערה. החברה מתכחשת לפגיעותם של גברים, ולכן מתקשה להכיר בפגיעה מינית בהם. ואכן, גם בימים כתיקונם השיח העוסק בטראומה מינית מתמקד בדרך כלל בנשים בלבד. הם בלתי נראים, הטראומה שלהם שקופה.

מאמר זה יבקש לשפוך מעט אור על ההתמודדות הייחודית של גברים נפגעי טראומה בימי המלחמה, כפי שהשתקפה בפעילות קו הסיוע הארצי לגברים נפגעי תקיפה מינית. תחילה יתוארו ההשלכות הנפשיות והתפקודיות של המלחמה על נפגעים. לאחר מכן יוצג הדומה והשונה בין הטראומה האישית המבישה לטראומה הקולקטיבית הנורמטיבית. בהמשך יובא ההדהוד של השיח על פגיעה מינית במלחמה, שהתרכז בעיקר בנשים, על נפגעים גברים. לסיום נעסוק באפשרות הפנייה לעזרה ובתפקידם של מטפלות ומטפלים.

 

כשטראומה פוגשת טראומה: קריסת חומות ההגנה

בשיחות שהגיעו במשך השנה למרכזי הסיוע היינו עדים להצטלבות של זירות הטראומה. כשהחלו לזרום סיפורי האימה מעוטף עזה חזרו נפגעות ונפגעים להרגיש תחושות של חוסר אונים, אובדן שליטה על הגוף ועל חלקי הנפש הפגועים ועוררות יתר של מערכת העצבים הסימפתטית. עם החשיפה לטריגרים אין-סופיים נשזרה הטראומה הקולקטיבית בטראומה הפרטית והעירה אותה מחדש.

נטייתם של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית הייתה לדחוק הצידה את הטראומה הפרטית שלהם, שקיבלה לדידם ציון נמוך בהיררכיית הרוע והכאב. בתחילתה של מתקפת הפתע נכנסו רבים מהנפגעים לשיתוק. הם נמנעו מלבקש עזרה, מתוך תחושה כי הכאב שלהם אולי אינו משתווה לעוצמת כאב משפחות הנרצחים, החטופים או מי ששרדו את התופת. ההרגשה הרווחת הייתה שהטראומה שלהם אינה רלוונטית, והיא משקפת היטב את נטייתם הטבעית של גברים רבים להפחית מעוצמת הטראומה גם בימי שגרה. חלקם דיווחו על תחושות קשות של אשמה על שהם לא פנויים או מסוגלים לחוות את הכאב הקולקטיבי, בושה על שהם עסוקים בעצמם ואינם מצליחים לגייס את עצמם ואת כוחות הנפש שלהם לטובת הכלל – כפי שחשו שמצופה מהם.

מהפניות עלתה תמונה של התגברות והחמרה של תסמינים פוסט-טראומטיים. הריחות, הקולות, תחושת ההשפלה וההתאיינות שעליהם דיווחו השורדים מן העוטף החיו את האזורים הפצועים בנפש של נפגעי טראומה מינית, והעצימו את תחושת הבגידה. נפגעים דיווחו על דריכות מוגברת לאורך כל תקופת המלחמה, על פלישה בלתי פוסקת של תכנים טראומטיים, אם בסיוטים ואם בפלאשבקים, על נדודי שינה ועל אובדן היכולת לוויסות רגשי.[2]

הם מספרים על אובדן מנגנוני הגנה אדפטיביים שרכשו לאורך השנים במאמץ רב וחוששים כי חזרו לנקודת ההתחלה. חלקם למדו באופן לא מודע להתארגן בתוך קווי המתאר של הכאוס הפנימי שיצרה הפגיעה, אך מול הכאוס הכללי שבחוץ מנגנונים אלו קרסו. אחרים, שדווקא עברו תהליך עיבוד של הטראומה לאורך השנים, העלו חשש מתהליך רגרסיבי שבו לא ישלטו עוד במנגנוני הוויסות שרכשו בתהליך טיפולי ארוך. בעולם מנופץ, זרוע הרס וחורבן המשאבים שעליהם נשענו כבר אינם יעילים.

מנגד, יש מי שתיארו הקלה על שפתאום התחושות שאיתן הם מתמודדים לאורך חייהם, כמו בדידות, אימה, השפלה וחוסר אונים, היו לנחלת הכלל והם הרגישו מובנים יותר וחשופים פחות.

 

טראומה נורמטיבית, טראומה מבישה

טראומת 7 באוקטובר עוררה אצל רבים מהנפגעים את הטראומה המינית שחוו, אך בו בזמן גם האפילה עליה. הטראומה הקולקטיבית נצבעת בצבעים אנושיים, נורמטיביים לכאורה, תחושת חוסר האונים מאחדת ונוגעת בכולם. הטראומה הלאומית נתפסת כחוויה קיומית, והיא נטולת אשמה ובושה פרטיקולריות, לעומת הטראומה האישית, הנוגעת בעצבים חשופים, לעיתים לא מעובדים, ומלווה בהאשמה עצמית קשה ובבושה על הכישלון המגדרי, על ההשפלה וחוסר האונים.

מ' הוא גבר שעבר פגיעה מינית מתמשכת בילדות. מנגנוני הגנה חזקים אפשרו לו להדחיק את הפגיעה במשך שנים ולהתמקד בהוכחת היכולות שלו וביסוס ה"גבריות": הוא בחר במסלול לוחם בצבא, המשיך ללימודים גבוהים והתאמץ להתעלם מהשלכות הפגיעה על חייו. לפני כמה שנים העז והגיש תלונה במשטרה נגד הפוגע, למרות החרדה העצומה שנלוותה לחשיפת הפגיעה.

ב-7 באוקטובר הוא גויס לשירות מילואים, ומאז שירת בעזה בכמה סבבים. הוא נחשף למראות המחרידים של 7 באוקטובר, ובהמשך למוות של חברים, לפצועים ולסכנת חיים מתמשכת. כל אותה עת הרגיש שהטראומה שאליה נחשף בעזה "עוברת מעליו". הוא חש בעל יכולת, תפס את עצמו כגבר המתגייס למען מטרה ברורה של הגנה על המולדת והחזרת החטופים ארצה. תפקידו כלוחם וכמפקד העצים את תפיסתו העצמית כגבר בעל ערך וכגיבור ללא חת. אלא שבחודש האחרון, בעקבות שיחת טלפון שקיבל מהפרקליטות בנוגע להליך המשפטי שמתנהל, הוא חווה טלטלה, שלדבריו הותירה אותו משותק למשך שבועיים. הוא הרגיש חסר כוחות וחלש. מ' לא הבין איך נותר אדיש ויציב מול מוראות המלחמה והחשיפה למוות, ואילו טלפון אגבי ניפץ אותו לרסיסים. בשיחה מעמיקה הוא הבין כי הטראומה המינית נושאת בחובה סוד המכסה על בושה עצומה, על כישלון שלו כגבר, ואשמה על חוסר יכולתו להגן ולשמור על עצמו; בניגוד גמור לתחושות שעלו בלוחמה וחיזקו אותו כבעל תושייה המוצא פתרון לחוסר האונים בפעולה.

הבושה, הסטיגמות והחשש מתפיסות מגדריות שמייחסות לנפגעים גבריות פגומה מקשים על גברים נפגעים לחשוף פגיעה ולקבל עזרה.[3] גברים שומרים את סוד הפגיעה יותר מעשרים שנה בממוצע, וזמן ארוך מזה נדרש להם כדי לנהל שיחה משמעותית על אודותיה.[4] להימנעות הזאת יש מחיר כבד: חשיפת הפגיעה, הכרה ותמיכה מצד הסביבה הן תנאי הכרחי להחלמה מטראומה, לאינטגרציה של חלקי הנפש ולצמצום הנזקים לטווח הארוך והקצר.[5] כשאין סביבה מחזיקה רגשית מתעוררת חרדה בלתי נסבלת המלוּוה בתחושת בדידות עמוקה. נפגעים רבים מעלים את אותם חרדה והיעדר תוקף לסבלם. כשכולם מסביב עסוקים במלחמה ובהישרדות הם מרגישים שלכאבם אין מקום.

מדוע הם מתקשים לדבר את הפגיעה? לעיתים הפגיעה לא נרשמת, לעיתים אינה מתנסחת במילים או שמודחקת באופן שאינו זמין לשליפה מהזיכרון. לעיתים הנרטיב שמחזיקים הנפגעים מסמן את הפגיעה כהתנסות מינית לא מותאמת, והיא אינה מתוקפת כפגיעה מינית. הגברים עושים כל שלאל ידם להימנע מלהיפגש עימה. החזקת הסוד והסתרתו נתפסות באופן לא רציונלי כהשתקפות של חוזקה, מבחן גבריות שבו אני כגבר חווה את העצמי כחזק יותר מחוויית הפגיעה עצמה. הרווח העיקרי בהסתרת הפגיעה הוא שימור תפיסת העצמי כגבר בעל ערך העונה על דרישות החברה ממנו.

מצב המלחמה ככלל, והרגרסיה בתפקידים המגדריים בפרט, מגבירים את המורכבות ואת הקושי בחשיפת הפגיעה ובפנייה לעזרה. מול החוויה המבישה של הטראומה המינית, נוכחת הטראומה הצבאית, שנצבעת בצבעים לגיטימיים. "אם הייתי אומר שאני סובל מפוסט-טראומה בגלל קרב בשג'עייה, אנשים יסתכלו ויגידו: 'וואו, איזה גיבור'. [אם זאת פגיעה מינית] בעיני אנשים אתה לא גיבור. אתה חלש", אמר ר', שעבר פגיעה מינית במסגרת טיפולית. "מי שעבר את מה שעבר באמת גיבור, אין שאלה. אבל גם אנשים שנפגעו מינית הם גיבורים. הם שורדים. אתה צריך לסחוב את זה לבד, לשמור על חזות שהכול בסדר. אף אחד לא רואה את זה".

הקבלה נוספת בין הטראומה המבישה לטראומה הקולקטיבית היא תחושת ההפקרה. התחושות הלאומיות והשיח בדבר ההפקרה ובגידת הצבא והמדינה יכולים להתקשר אצל הנפגעים עם תחושת הבגידה של העומדים מנגד. אצל שורדי טראומה מינית אלה ההורים או המבוגר האחראי שהיה אמור להגן עליהם מפני הכיליון, לשמור או לפחות לזהות את השבר הנפשי מבעוד מועד. הנפגעים נושאים את תחושת ההפקרה הזאת כצלקת לכל אורך חייהם. הכעס והתסכול שעולים בעקבות הפקרה זו לעיתים חזקים יותר מהכעס על בגידת הפוגע עצמו.

 

"רק שהן לא יעברו פגיעה מינית": ההדרה החוזרת מהשיח על הפגיעות המיניות

במהלך השנה התנהל שיח תקשורתי וציבורי ער על פגיעה מינית במהלך המתקפה על יישובי העוטף ובפסטיבל הנובה, אשר העסיק מאוד הן את הנשים והן את הגברים שפונים למרכזי הסיוע. אך דרך הדיווחים חוו הגברים הנפגעים בשנית את "אי האפשרות" החברתית של הפגיעה.

הסיקור התקשורתי והשיח הציבורי בנושא הסתמכו על התפיסה החברתית הרווחת כי גברים אינם בסכנה להיחשף לפגיעות או להתעללות מיניות, אשר רחוקה מאד מהמציאות – ומהראיות.[6] באזורי מלחמה פגיעה מינית בגברים היא ההשפלה האולטימטיבית הבאה להכניע את כוחו של האויב ולחשוף את חולשתו, דווקא על ידי הפיכתו לאובייקט מיני, כשהזירה המרכזית היא הגוף ואיברי המין. אנחנו עדים לשימוש בעירום, בהפשטה או בחדירה אנאלית כאקט של השפלה וכדרך לביטול גבריותו והפיכתו ל"אישה".[7] פרקטיקות אלו אינן מוגבלות לישראל, כמובן: מחקר שנערך ב-2015 מצא כי אף שאלימות מינית כלפי גברים במסגרת מלחמה תועדה ביותר מ-25 מדינות, רק ב-3% מאלפי הפרסומים של ארגונים חברתיים שעסקו בנושא הוזכרו גם גברים נפגעים, בדרך כלל באופן שטחי.[8] בהמשך לכך, גם בדיון החברתי הכואב בחטופים ובחטופות הוצגה תכופות הבהילות בשחרור נשים, מתוך הנחה מובלעת שהגברים החזקים יעמדו להם כוחותיהם והם יצליחו להחזיק מעמד.

כך ספגו הנפגעים אישוש חוזר לחריגה החברתית בעצם האפשרות של פגיעה מינית בגברים; היזון חוזר לשקיפות שלהם עצמם.

ע', גבר בן 38, פנה לטיפול כארבעה חודשים מפרוץ המלחמה, לראשונה בחייו. ע' נפגע על ידי אחיו בילדותו. במשך שלושה עשורים הוא הצליח לשמור את סוד הפגיעה מעצמו וממשפחתו הקרובה, ייחס את הפגיעה ל"התנסויות מיניות" שנתנו מענה לנטייתו המינית, וחשש שמא הוא זה שפיתה את אחיו. במשך השנים הוא מצא את עצמו בשחזורים חוזרים ונשנים של הפגיעה, במין חסר עכבות ואלים עם גברים. לפני כמה שנים חווה אונס אכזרי על ידי גבר ערבי, שגם אותו שמר בסוד מתוך בושה וחשש שמא יחשוף את העדפותיו ואת הפרקטיקות המיניות. מאז פרוץ המלחמה הוא סועד את הוריו המבוגרים ושומע מאימו עד כמה היא חוששת לגורלן של החטופות שמא תיפגענה מינית. שוב ושוב הוא נאלץ לשמוע את אימו על אכזריותם של אויבינו ועל ההרס שהם זורים.

ע' שומר את סודו לעצמו, נאכל מבפנים וכואב את העיוורון, את חוסר היכולת של אימו לנחש את מצוקתו, את ההפקרה שלו בביתו שלו. איש לא תהה מעולם מדוע אינו בקשר עם אחיו לאורך השנים. כל עוד היה בבדידותו הצליח להחזיק את סוד הפגיעה, אך הטריגרים שהביאה עימה המלחמה, האימה סביב גיוס אפשרי למילואים והשיח מול אימו גרמו לו לתת תוקף מסוים לפגיעה ולפנות לעזרה, לראשונה בחייו.

 

צעד אחורה, צעד קדימה

גברים חווים הזדקקות או פנייה לעזרה כאקט של חולשה המעיד על חוסר יכולתם לדאוג לעצמם ו"לפתור את הבעיה". ההזדקקות נתפסת כעמדה שאינה גברית בהגדרתה. עבור גברים רבים הפגיעוּת נחווית כזירת סכנה: ככל שיחשפו את רגשותיהם, כך יהיו חשופים לסכנה מעצם חוסר היכולת להגן על עצמם מפני פגיעה נוספת.

מצב המלחמה שבו אנחנו נמצאים בשנה האחרונה הוליד שתי תנועות הופכיות. מצד אחד, יש מי שירשו לעצמם לגעת בצפונות נפשם וברגשותיהם רק בעת רגיעה, כי אז הם אינם מאוימים בפירוק נפשי ובאימה שתגרור אחריה את התפרקות מערכות התמיכה שלהם. בשנה האחרונה נוכחנו בקו הסיוע שנפגעים רבים שכבר החלו בתהליך עיבוד וחשיפה של הפגיעה שותקו, התקשו לתקשר ולקחו צעד אחורה בנכונות להיחשף ולגעת בפצעים. החרדה מפגיעוּת בונה מחדש את החומות.

בתנועה ההופכית החשיפה למראות ולקולות האינטנסיביים של המלחמה בתקשורת הייתה טריגר לגברים שהתמודדו עם טראומה מינית מודחקת ו/או בלתי מנוסחת, אשר הציף את הפגיעה וגרם להם להכיר בה כמות שהיא, לראשונה. לאחרים, לוחמים, טראומת שדה הקרב אפשרה את המגע עם העצבים החשופים של הפגיעה שעברו כילדים. המסה הקריטית של הכאב מכל עבר הכריעה. בצוק העיתים, מתוך חוויה של כאוס פנימי וכישלון בניהול חיים סבירים, פנו חלקם לעזרה לראשונה. עבורם, הפגיעוּת מנפצת את חומות ההדחקה וההכחשה.

תפקידנו הוא להושיט יד לאלו ולאלו.

החברה הישראלית עשתה כברת דרך בהתייחסותה לטראומה ולהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), אשר באה לידי ביטוי בשיח הציבורי והמקצועי ובמענים הטיפוליים שהתפתחו מאז 7 באוקטובר, ועל כך יש לברך. עם זאת, עלינו להכיר בסכנה שהרגרסיה בתפקידי המגדר תחזיר או תחזק את הדיכוטומיה בין הטראומה ה"גברית" הטיפוסית, היא טראומת המלחמה, ובין הטראומה ה"נשית", היא טראומת האלימות המינית.[9] אחריותנו כמטפלים וכמטפלות היא להיזהר מההפשטה הזאת, שמנשלת מטופלים רבים מהתיקוף הנחוץ להם כל כך.

השנה האחרונה חוללה סערה נפשית עזה, עד כדי קריסה, בקרב גברים נפגעי טראומה מינית רבים, אך זו נותרה סמויה מן העין. חוויית השקיפות, המוכרת להם היטב, הלכה והעמיקה. הכרה בטראומות שאינן בהכרח "גבריות" ותיקוף פגיעותם של גברים שאינם בהכרח נפגעי טראומה צבאית הם חיוניים לא רק להחלמתם של הנפגעים, אלא להחלמה שלנו כחברה.

כעת, בדרכנו לבנות חברה שוויונית יותר, המחלימה מהטראומה הקולקטיבית, מוטלת על כולנו החובה לראות אותם ולתת תוקף לחוויית החיים שלהם הצבועה בטראומה שעיצבה את חייהם.

 

---

על המחבר

ערן האן הוא פסיכותרפיסט, מתמחה בטיפול בטראומה מינית. מנהל קו הסיוע הארצי לנערים ולגברים נפגעי תקיפה מינית 1203 במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב.

 

---

הערות שוליים

[1] סי היימן, "גיבור גדול", 1987.

[2] לקריאה נוספת על התגברות תסמינים פוסט-טראומטיים בקרב נפגעות ונפגעים ראו מאמרן של ד"ר כרמית קלר-חלמיש ופרופ' קרן גואטה בקובץ זה: "השלכות מלחמת 7 באוקטובר על המצב הנפשי והתפקודי של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית: נקודת המבט של נפגעות ונפגעים".

[3]S. Easton (2013). Disclosure of child sexual abuse among adult male survivors. Clinical Social Work Journal, 41. doi.org /10.1007/s10615-012-0420-3.

[4]Easton, Disclosure of child sexual abuse; M. Sivagurunathan et al. (2019). Barriers and facilitators affecting self-disclosure among male survivors of child sexual abuse: The service providers’ perspective, Child Abuse & Neglect, 88, pp. 455–465. doi.org/10.1016/j.chiabu.2018.08.015.

[5] ג״ל הרמן (1994). טראומה והחלמה (תרגום ע׳ זילבר). תל אביב: עם עובד;S. E. Ullman (2007). Relationship to perpetrator, disclosure, social reactions, and PTSD symptoms in child sexual abuse survivors. Journal of child sexual abuse, 16(1), pp. 19–36. doi.org/10.1300/J070v16n01_02.

[6] נכון לכתיבת שורות אלו העיד משתתף בפסטיבל הנובה שעבר אונס קבוצתי: ״ניצול ממסיבת ׳נובה׳ מספר לראשונה: מחבלי נוח'בה אנסו אותי״ | חשיפה, חדשות 12, 23.7.24. גם דוח איגוד מרכזי הסיוע מצא עדויות חוזרות לפרקטיקה של פגיעה מינית בגברים במהלך המתקפה. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית (פברואר 2024). זעקה אילמת: פגיעות מיניות ומגדריות במלחמת 7 באוקטובר.

[7]S. Sivakumaran (2007). Sexual violence against men in armed conflict. European Journal of International Law 18. doi.org/10.1093/ejil/chm013.

[8]H. Apperley (2015). Hidden victims: A call to action on sexual violence against men in conflict. Medicine Conflict and Survival, 31(2), pp. 92–99. doi.org/10.1080/13623699.2015.1060575.

[9] לקריאה נוספת על התפתחות שדה המחקר והטיפול בטראומה ובתסמונת פוסט-טראומטית כשילוב בין טראומה נשית של אלימות מינית לטראומה גברית של מלחמה ראו את הפרק "היסטוריה נשכחת" בתוך הרמן, טראומה והחלמה.